ערד - ים המלח, מדבר ראשון לחורף 2016

החורף והגשם תפסו אותי דווקא עם שבת שבה היה לי "פס" לרכיבה ארוכה.  לצערי, החברים רכבו בצפון בשישי, כך שהייתי חייב למצוא שותפים אחרים - כי במדבר לא רוכבים לבד, בעיקר מסלול שדורש הקפצה.

הבחירה הייתה למסלול שלא עשיתי כבר שני חורפים, מערד לים המלח, דרך מעלה (מורד) זרון.  למה? - כי מעלה זרון זכור לי כמסלול מאתגר טכנית - ורציתי משהו ש"יוציא ממני את המיץ".

לטיול שפתחתי בגרופי הצטרפו עוד 7 רוכבים, רובם דווקא מאזור ירושלים.

נפגשנו בשבע ורבע בנווה זהר, בקור עז של 7 מעלות, עם רוח שקירבה את הטמפרטורה המורגשת יותר לכיוון ה 5 מעלות.  כשהגענו לחנייה שליד מלון מואב בערד כבר הצטערתי שלא לקחתי משהו ארוך ללבוש.  האצתי בחברים להתארגן בזריזות - ואחרי הסבר כללי על המסלול יצאנו לדרך.

את המסלול לא הכרתי מספיק טוב, כך שהצטיידתי בהקלטה שלו, אחריה עקבתי בעזרת הפניקס 3 - אותו הצבתי על הכידון.  פוסט נפרד בנושא ניווט בעזרת הפניקס יגיע בקרוב...

אחרי קטע קצר מאוד בדרך כורכר טובה, נזרקים ישר לתוך הסינגל, שהנוף שלו מאדימי משהו, משובץ באבנים חדות ומשטחי שלע בהירים.  אני מנסה "לעוף" אותו - ומגלה שרוח הצד העזה זורקת אותי כל הזמן ימינה.  ניסיונות לפצות על כך נגמרים ביציאה חסרת שליטה מהסינגל - אז אני פשוט מאט טיפה - ומפסיק לקפוץ...

אחרי שיורדים מגמה אחת למטה, הרוח נרגעת - גם התחממנו מעט (במיוחד אחרי איזה טיפוס רציני...) - ואפשר להנות מכל האלמנטים שבדרך.  המסלול רצוף בסינגלים ברורים, מסומ"שים ברובם.  בקטעי הקישור נעזרתי בהקלטה - שכן בקטעים מסויימים פשוט "חתכנו", תוך התחשבות בתוואי השטח ולא בשבילים הקיימים.

גם נפילה קטנה הייתה, לצערי לא צולמה, כשבסוף הגיע "הדובדבן שבקצפת" - מעלה זרון.

תחילתו באותם סינגלים משובצים באבנים חופשיות, עם מדרגת סלע מדי פעם, כאשר לאט לאט המדרון נהיה תלול, או אז משתלבים מקטעי חול קצרים, בשביל העניין.  לקראת סופו של המעלה (המורד) הזוית כבר חדה מאוד, אבל משטחי הסלע מקנים אחיזה מצויינת - ובאופן מפתיע - כאן קל יותר מאשר בחלקים הפחות תלולים שבתחילת המסלול...

הסיום בשביל ג'יפים (שמתאים גם לפרייבטים) מנהלתי - עד לנווה זהר, שם התפנקנו בקפה ועוגה (שדורית הכינה...).

סרטון של מעלה זרון - ממצלמה על החזה:

סרטון הטיול:

וכמה תמונות מהטיול:

ניסוי כלים - ההנאה הצרופה שבתגלית

"בסינגל ספיד יש למעשה שני הילוכים - בישיבה ובעמידה..."

אחרי שסיימנו לבנות את האופניים, הגיע הזמן לעלות עליהם ולהבין מה בדיוק עשיתי לעצמי.  ניסוי הכלים ארך כחודש וכלל שמונה רכיבות, כולן במסלולים מוכרים לי מאוד, כך שאוכל להשוות לאופניים השניים (הראשונים, למעשה...) שלי - ש"מ, הילוכים וכו'...

מייד כשעליתי על האופניים, שמתי לב לכמה דברים (שהיו ברורים מעצם הרכב הסינגל ספיד-זנב קשיח...) ובעיקר - למשמעות של אותם דברים (שהיו ברורים מעצם הרכב הסינגל ספיד-זנב קשיח...).

ראשית - האופניים, עקב חיסכון בבולם אחורי, קסטה, מעבירים, שיפטרים ושלל הצירים והכבלים המחברים בין כל אלה, קלים הרבה יותר מה Prophet (שיכוך מלא...) אליהם התרגלתי בשנים האחרונות.

שנית - הזנב הקשיח, בשילוב ההעברה הישירה מהפדל לגלגל (אין אפילו מעביר...), גורם לאופניים להגיב לכל לחיצה בזינוק משמעותי.  האופניים מגיבים מהר, כל גרם שמונח על הפדל מתורגם לתנועה.

ועוד - אין הילוכים.  בעליות קשה לרכב בקצב אותו מכתיבים חלק מהרוכבים שנכנסים ל Granny Gear.  הקצב האיטי מעמיס על השרירים והברכיים יותר מדי.  ברירת המחדל הופכת להיות מהירות גבוהה יותר.  לקח ללב,לריאות ובעיקר - לרגליים זמן להדביק את הפער...

בעליות:

בעליות טכניות קצרות, לא חשתי כאילו משהו נפגע.  כן, במקום לעלות אותן לאט - צריך לבוא במהירות גבוהה יותר, בנחישות גבוהה יותר - בעיקר בגלל יכולת הפידול במהירויות איטיות - אבל העליות הטכניות הקצרות לא היוו הבדל משמעותי ביכולות של האופניים.
העליות הטכניות הארוכות יותר, אלה בהן ניצלתי את ההילוכים ה"קלים" בעבר, כן הדגימו לי בצורה הטובה ביותר את ההבדל ואת הצורך להתאים את הרכיבה שלי לאופניים.  גיליתי שעליות שבאופניים "רגילים" הייתי עולה בלי לחשוב, גורמות לי לא רק לחשוב - אלא גם להתאמץ.  בתחילה זה היה קשה, אך אחרי שתיים - שלוש רכיבות מבינים שצריך לעבוד פשוט יותר קשה, לעמוד על הפדלים, לעבוד חזק עם הגוף - אבל הכל ניתן לביצוע, כשאתה יודע כבר למה לצפות...
עליות בשבילים לבנים - את אלה אי אפשר לעלות יותר בהילוך קל ולקחת את הזמן, אין איך לנוח.  נעמדים על הפדלים ו"עפים" קדימה.  בעליות ארוכות במיוחד הרגליים מתחילוות לשרוף, הריאות צועקות הצילו, אבל הן נגמרות מהר - הרבה יותר מהר.

בירידות:

צריך לתת להם לזרום.  ממהירות מסויימת לא ניתן לפדל (אפשר, אבל היעילות של העניין ממש מוטלת בספק...).  האופניים, בעקבות הזנב הקשיח, תזזיתיים יותר, הזנב מקפץ אם לא עומדים כמו שצריך ושומרים עליו.  היעדר השיכוך משפיע גם על המהירות - האופניים מהירים יותר (ועקב המהירות - קופצניים אף יותר).
בירידות טכניות, כפי שרשמתי קודם, הצורך לשמור על הגלגל האחורי למטה הוא משמעותי במיוחד.  במקומות בהם השיכוך המלא שמר על הגלגל האחורי צמוד לסלע, מצאתי אותו מתרומם פתאום ומאיים לעבור לי צעל הראש (איום שהתממש פעם אחת...).  אבל גם כאן - עם מיקום נכון של הגוף, אין אלמנט שלא ניתן לביצוע...

קפיצות:

אני לא קפצן גדול, ההתנסות שלי בקפיצות מוגבלת, הכי רחוק שהגעתי היה עם אסף רסיס בהרי ירושלים לפני שנה.  אבל עם הפרופט "ניקיתי" את רוב המקפצות והסלעים הגדולים בבן שמן.  הקפיצה עם הזנב הקשיח שונה, שונה מאוד - כי אין מה שיספוג פרט לגוף שלך, גם קשה יותר "למשוך למעלה" במהירות איטית, כי אין שיכוך אחורי שישתף פעולה.  אבל גם כאן, כמו במקומות אחרים, לקח מספר התנסויות עד שגיליתי שהאופניים אינם המגבלה - והם יאפשרו לי לעשות כל מה שרק אעשה נכון...

החזרה לזנב הקשיח מזכירה עד כמה השיכוך האחורי תרם ליציבות האופניים וכמה אני צריך לחזור ולפצות על חסרונו בעמידה וכיפוף ברכיים.  המעבר לסינגל ספיד הבהיר לי שזה לא כמו לקבע הילוך באופניים רגילים.  המאמץ הפיזי הנדרש הוא גדול בהרבה.  גינות סלעים, שהיו החביבות עלי ביותר עד היום, בעיקר כאלה בעלייה, הפכו לאתגר ממשי.  ההילוך הקשה יחסית לא מגיב היטב למהירות הנמוכה המתחייבת לפעמים ברצף מכשולים ארוך - וצריך לפצות על זה בטכניקה.  בעליות ארוכות אין איך לנוח עם הילוך קל - פשוט צריך לדאוג שהן יסתיימו מהר יותר.

בסיכומו של דבר - החוויה היא כל מה שציפיתי ורציתי - ואף יותר.  אני מסיים טיולים עם חיוך גדול הרבה יותר, עם תחושה שהאתגר שעמדתי בו היה משמעותי הרבה יותר.

אני נשאר, עם זאת, עם שני זוגות, כי עד שאגיע למצב בו אני יכול לעמוד באחד מטיולי המדבר עם הילוך בודד - אצטרך זוג עם הילוכים...

בונים אופניים חדשים

כבר הרבה זמן אני משחק עם המחשבה של לחזור לאחור, לשנות. השאלה הייתה - כמה אחורה וכמה לשנות? נקודת ההנחה הייתה שאני ממשיך לעשות את אותם הדברים שעשיתי עד היום, רק על "פלטפורמה פחות מפנקת".  מהתחלה היה ברור לי שאני הולך על זנב קשיח. גם היה לי די ברור שסינגל ספיד יהיה חלק מהאתגר הבא. עוד דבר שהיה ברור - מדובר בזוג שני, כי מה Prophet אני לא נפרד. אחרי שלושת אלה מגיעות ההתלבטויות:

איזו שלדה? - כרומולי, ללא ספק, אבל מה לגבי הגיאומטריה ואיזו חברה?
מזלג קדמי - ריג'יד, שיכוח מינימלי, או נקודה אחת של פינוק באופניים?

אחרי שנה וקצת של קריאה והתלבטויות עשיתי את הדבר הטבעי. פניתי לחבר, אחד כזה שבתחום ויש לו חברים שמייבאים, בונים ומתקנים, וביקשתי עזרה. עופר מייד החזיר לי תשובה עם טלפון של מאיר מ"רוכבים".
כבר בשיחה הראשונה עם מאיר ראיתי שיש בצד השני של הטלפון מישהו שמבין מה אני רוצה, זורם איתי, לא מתבייש לזרוק רעיונות, אבל משאיר את המילה האחרונה אצלי.

ולאט לאט מתבהרת לה התמונה:

שלדת ה P7 של Orange נבחרה להוות את הבסיס לזוג החדש. נראה שכבר כמה שנים היא משמשת בסיס טוב לאותה חבורת אנשים שבחרה ללכת על שלדת רטרו, בהילוך בודד.

הגאומטריה של השלדה תוכננה עם זוית ראש של 69 מעלות וזוית כסא של 73.

לגבי המזלג, החלטנו ללכת על מזלג של 140 מ"מ, של Fox, לטובת העניין נבחר ה Float 32, משנת 2012, עם ציר 9 מ"מ - בעיקר בגלל שאני באמת לא צריך ציר מעובה של 15 או 20...

את החלק הבא בחר מאיר, והוא חשוב מאין כמוהו - הגלגלים. מאיר המליץ על ה Mavic Cross Max ST. גלגלים חזקים, קלים ואמינים במיוחד. זרמתי...

בשביל להתגלגל, בחרתי בצמיגים שאני לא מכיר, אבל שעומדים בכמה קריטריונים חשובים מאוד:

1. מיוצרים על ידי Maxxis, עברתי לצמיגים שלהם לפני כמעט 4 שנים ולא הסתכלתי אחורה...
2. מקבלים ביקורות משובחות +, בכל פורום או אתר ביקורות רלוונטי.
3. Tubeless.
4. מתאימים לקיץ הישראלי, בו אתחיל לרכב על האופניים, אך יודעים גם להתמודד עם הבוץ שיש לנו פעם בשנה למשך כמה שבועות.
5. גלגול סביר ומעלה, מול אחיזה ללא פשרות.

ב Prophet אני רוכב עם High roller 2.35 מאחור ועם Minion 2.5 מלפנים. הם נותנים לי אחיזה מצויינת, מעט על חשבון גלגול - אבל אני נותן לרגליים לכפר על זה. כאן אלך על סט של צמיגי Ardent, בעובי 2.35, מלפנים ומאחור.

בגלל שצריך לעצור את הגלגלים האלה החלטתי ללכת עם סט בלמים שאני מכיר ומרוצה ממנו מאוד - Deore XT. ב 2012 שימאנו שיפרו משמעותית את הבולמים והפכו את מה שאני מכיר (מקרוב...) ככמעט מושלם ליותר מזה.

שימנו הוסיפו בוכנות קרמיות ומערכת המתקררת בצורה יעילה יותר. נשמע תענוג...

כמו שכתבתי קודם, בחרתי ללכת לכיוון המאתגר של ה Single Speed, ולשם כך נבחרו הקראנק של Race Face וערכת ה SS של Da Bomb. ההחלטה הייתה לבצע הסבה לסינגל ספיד ולא ללכת על מערכת ייעודית, כך שאם בכל זאת אחליט בשלב כלשהו להסב להילוכים - אוכל לעשות זאת בקלות.  השרשרת - אחת האיכותיות של SRAM.

הקראנק של Race Face:

גם בפדלים החלטתי ללכת על אמינות גבוהה במשקל נמוך ובחרתי שוב ב XT. הניסיון שלי גם עם הפדלים האלה טוב, אין ממש סיבה לשנות...

מבחינת הקוקפיט - כאן אני בבעיה. אני פשוט לא מבין בזה בכלל...
אז החלטתי לזרום עם ההצעות של מאיר:

הד סט - Crane Creek 110

מוט כיסא של Truvativ וכסא של WTB

כידון - Kore Torsion

סטם - Race Face Turbine

גריפים - ODI

קשה לתאר את הציפייה שמתחילה עם סיום בחירת כל החלקים ותשלום המקדמה (ולא זה המקום לפרט את עלות ה"תענוג", אבל בהחלט המקום להודות לדורית על הפתיחות והפרגון...).  הדימיון מפליג בימים האלה בין מחשבות על כיבוש סינגלים חדשים והיכרות מחדש, מזויות אחרות, עם סינגלים שאני מכיר בהם כל אבן.

אתמול, כמה שבועות אחרי שהשלדה הגיעה לארץ ונכנסה ל"אשפוז בהקפאה" במכס ומכון התקנים, קיבלתי SMS ממאיר - "השלדה שוחררה ממכון התקנים, מגיעה מחר לחנות".  מיותר לציין שהיום בחמש התייצבתי בחנות, נכון?

ארבעה אנשים (!) עבדו על ההרכבה במשך כמעט שעתיים.  הבחירות האחרונות כללו גדלי רוטורים (6" מאחור, 7" מלפנים), גודל גלגלי השיניים (יחס 2:1 קלאסי של 36:18...), צבעי הכידון והגריפים וכסא של WTB.

העלייה הראשונה על אופניים חדשים מלווה תמיד בהתרגשות, אך הפעם הייתה גם תחושת חידוש.  אין שיפטרים!!! אחרי 30 שנה על אופניים עם הילוכים - זה ממש חסר.  אבל את ההבדל האמיתי מרגישים עם הדיווש הראשון.  כל הכוח שמונח על הפדלים עובר לקרקע.  אין אבדן של כוח בבולם, אין מתח שרשרת שהולך לאיבוד במעביר אחורי - הכל מתורגם ישירות לתנועה לפנים והאופניים פשוט מגיבים.  השליטה בהם נוחה, הכידון רחב ממש שהייתי רגיל עד היום - אבל נראה בשטח מה זה עושה לי...

כל מה שנשאר עכשיו זה לצאת ולרכב, דבר שיתעכב, כי אני משתתף במירוץ הר לעמק בחמישי-שישי, אז זה יחכה לשבוע הבא.

בינתיים, אני יושב ומסתכל על האופניים, המונחים אחר כבוד בסלון...

עברה לה שנה, טיול ראשון...

Garmin Connect - דרך הסוכר, מהשומרוני הטוב לאלמוג

קשה לתאר במילים כמה חיכיתי.  לא יכול לזכור אפילו את כמות האכזבות בדרך, את מספר הפעמים שחשבתי:  "הנה, זה בא, אני חוזר" והתאכזבתי.

זה קרה בפעם הראשונה לפני חצי שנה, כשד"ר פידהורץ הודיעה לי בהפתעה שיש לי עוד חצי שנה (לפחות) לחכות, למרות שהצפי היה להחלמה של חצי שנה.

לפני שלושה שבועות, אחרי שד"ר פידהורץ אישרה שאני כשיר לחזור "לכל פעילות", הכנסתי מייד את האופניים לטיפול, והתכוננתי לטייל כבר באותו סוף שבוע.  בסוף השבוע הראשון ירדו גשמים שלא אפשרו אפילו לחשוב על חזרה.  נותר לי להתפלל שבסופ"ש שלאחר מכן יהיה מזג אויר ראוי לרכיבה.  וכך זה נראה, התחזית מושלמת, האופניים יצאו מטיפול אינטנסיבי וקבעתי טיול רגוע עם גיתית.  האכזבה השנייה הגדולה (אחרי הדחייה של חצי שנה...) הייתה כשהוצאתי את האופניים מהמחסן לרכיבה - והמעביר היה מפורק...   ...חזרתי לתקן גם את זה, אבל את השבת פספסתי. 

בשבוע האחרון איים מזג האויר על הסיכויים לרכב.  גשם שירד במשך ארבעה ימים ושלג ביום שישי - לא הייתה לי ברירה אלא לדחות את טיול החזרה לעוד שבועיים.  בשישי בצהריים כבר לא יכולתי להתאפק, בעוד בחוץ יורד שלג הוצאתי קריאה נואשת לחברים:  "מחפש אטרקציה - למישהו יש הצעה לטיול אופניים למחר?".

התשובה הגיעה מהר:  המסלול - לא הקלאסי לחזרה אחרי שנה שלמה של השבתה - דרך הסוכר, הגרסה המקוצרת.  מתחילים מפונדק השומרוני הטוב ומסיימים ישירות בתחנת הדלק.  0800 מפגש, 0830 מקליקים, 1100 סיום.

את כל הציוד הכנתי עוד בערב לפני, בשעה שמונה הכל כבר היה מסודר ומוכן לבוקר, איזו התרגשות!  כשהתעוררתי בשש, בחוץ ירד גשם כבד, לא ניתן היה לראות מעבר לקצה הגינה שלי בערפל ושוב ראיתי את חלומי לחזרה חומק לו.  בשש וחצי מגיע SMS מאורן:  "במעלה אדומים שמש, מזג אויר מושלם לרכיבה".

בפונדק השומרוני התייצבתי כבר בשבע וחצי...

ואיזו חזרה נפלאה!  כן, היה מלא בוץ, בעיקר בהתחלה, בוץ שעלה לצימרמן במחיר אוזן שבורה (שהתבררה כמקרה חמור אף יותר של Drop-out שנשבר...).  כן, הביטחון שלי נמוך בהרבה ממה שהיה לפני שנה - אבל זה יחזור.  וכן, היו שתי התרסקויות קשות של חברים, שניהם יצאו מזה על הרגליים, אבל לפחות אחד מהם ניגש ישירות למיון בסוף המסלול...

לא עזרו לי כל מאות הקילומטרים שרצתי בחצי השנה האחרונה, רגליים שלא דיוושו במשך שנה שלמה מרגישות כמו שני בולי עץ אחרי כמה דקות של עליות מבוצבצות.  וההתחלה הייתה קשה, קשה מאוד - הצטערתי שלא עליתי יותר על אופני הכושר בהולמס פלייס.  אבל עכשיו לא רק מאוחר לבכות על זה, גם מיותר - היה נפלא, ותודה לחברים שהוציאו את הטיול, למרות שהיו את כל הסיבות לבטל...

את טיול החזרה הרשמי, זה עם החגיגות, דחיתי לעוד שבועיים, עד אז ארכב עוד כמה פעמים, בשביל הביטחון, בשביל הבריאות - בשביל הנפש!

טוב לחזור, את הקלטת המסלול מהיום אעלה במשך השבוע.

ארוכה הדרך חזרה...

אבל הנה, אני כאן. מייד אחרי הניתוח התחילו לשאול אותי כל חמש דקות בערך ״וכל הזמן הזה את לא רוכב???״, שאלה שלוותה מייד בהשפלת מבט מצידי ותשובה רפה - ״כן, זו בערך התקופה הארוכה ביותר שעברה על ללא אופניים מאז גיל 4...״

כבר כמעט חודש שאני בפיזיותרפיה, מחזק את היד (40% מהכוח, נכון ליום שני האחרון...). טווחי התנועה עלובים, אבל לפחות הכאב הולך ופוחת. הצלחתי השבוע לפתוח בקבוק שתייה לבד, זה כבר הישג...

אני רץ שלוש - ארבע פעמים בשבוע. הבוקר רצתי כ 10 ק״מ, עד הכיכר של הסטף וחזרה. תמיד ראיתי את המספרים הגדולים של כלי הרכב עם האופניים על הגג / מאחור / בתוך הרכב, אבל אף פעם לא שמתי לב לאחוז הגבוה שלהם. הבוקר, כל רכב שני היה עם אופניים. והבוקר קינאתי. זהו, ביום שישי אני לוקח את האופניים ו׳מאשפז׳ אותם לטיפול (צמיג קדמי, חוץ מזה שהם ישבו במחסן כמעט חצי שנה...). שבוע אחרי, אני מתכוון להתחיל בסיבוב קטן בחניה ומשם נראה כבר מה קורה. אני צופה בעיה בהילוכים (כי הפעלת האגודל כואבת והוא חלש...) ובלחיצה עם הבלמים. חוץ מזה, מפחיד אותי לשים כ״א הרבה משקל על היד, ומעניין מה תהיה ההשפעה של ההגבלה הגדולה של טווח התנועה על היכולת שלי לתקל אלמנטים טכניים.

עוד נראה...

כאבים - האם זהו תחילתו של הסוף?

הלקח הראשון של כל הסיפור הזה הוא שאסור, בשום פנים ואופן, להתעלם מסימן האזהרה הפשוט והבולט ביותר שהגוף שלנו יכול לתת לנו - מהכאבים.

הלקח השני הוא שלפעמים, גם אם לא תתעלם, תבדוק ותחקור - לא תוכל למנוע את הנזק שנוצר, כי תת אבחון ובערות הם דברים נפוצים גם בעולם הרפואה...

הלקח השלישי הוא שעדיף לפעמים שיהיה לך פזיותרפיסט אחד טוב ושני חברים שדואגים לך, מאלף אורטופדים גרועים.

מעשה שהיה - כך היה (ועודנו...):

ככל שאני זוכר, כבר הרבה שנים כואב לי להשתמש במהדק.  גם את המכשירים האלה שלוחצים בכף היד בשביל לחזק אותה אף פעם לא אהבתי, כי כאב לי להשתמש בהם.  שנים.  בלי להדק הסתדרתי, וכושר עשיתי בדברים גדולים וחשובים יותר מחוזק כף היד.  הסתדרתי לא רע.

עד לפני 9 חודשים בערך.  במאי 2010 התחיל לכאוב לי בשורש כף היד, בלי גירוי של מאמץ אמיתי.  כאב לי בזמן שעשיתי שכיבות שמיכה, כאב לי כשהרמתי דברים כבדים.  אבל הייתי עסוק בפו"ם, ולא היה לי זמן לזה.  לא היה לי זמן לזה - עד שזה ניצח אותי.  מה זה ניצח אותי? - הגעתי למצב שלא הצלחתי להרים בקבוק קולה של ליטר וחצי.  דיאט!
זה היה השלב שבו החלטתי לפנות לאורטופד.  הראשון שפנוי.  לקח לי שבוע וחצי להגיע אליו, ולקח לו חמש דקות להחליט שיש לי דלקת בגידים.  "אין בעיה - עשרה ימים של NSAIDS, סד לקיבוע ואולטראסאונד בשביל להיות בטוח".  אז באמת ראו באולטרסאונד ממצאים שמתאימים לדלקת - והלכנו עם זה.
לשמחתי (בדיעבד), התעקשו כמה אנשים שאלך לפיזיותרפיה, כי יש לי גם מוגבלות בולטת בתנועה.  ואם כבר פיזיותרפיה, אז אצל הטוב ביותר בצבא.  אריה השכיב אותי על השולחן אצלו ועשה לי טיפול עם מחטים וחשמל - זה שחרר את השרירים וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.  אבל את דעתו של אריה זה לא הניח - "יש לך חופש גדול מדי במפרק, זו לא סתם דלקת.  זה לא מוצא חן בעיני...".

אוי כמה שהוא צדק.  אוי, כמה מזל יש לי...

לקח לי חודש להגיע לאורטופד מומחה בכירורגית כף יד.  איך שהוא לקח לי את היד לבדיקה ראשונית, הוא אמר שזו לא סתם דלקת.  צילום של היד מכמה זויות - והוא אפילו נתן לזה שם:  מחלת קינבוק.  הוא לא ממש טרח להסביר מה זה אומר, רק שצריך לעשות MRI ומיפוי עצמות בשביל לאמת את האבחנה שלו.  למקושרים שלי לא לקח יותר משבועיים לעזור לי לגמור את שתי הבדיקות האלה, שאפשר לחכות להן חודשים (זה החלק של המזל עם החברים...).  מתוצאות ה MRI היה ברור שהאבחנה הראשונית של מומחה כף היד הייתה נכונה ושהבעיה כבר מעבר לשלב של הטיפול הקונבנציונלי.  במקביל לתיאום תור לתשובות אצל מומחה כף היד בחר"פ, תיאמה לי דורית בנוהל מהיר תור אצל מנהלת מחלקת כף יד בעין כרם.

בצילום רנטגן

ב MRI

היום הגעתי לד"ר פידהורץ.  גם כאן ניתן לחוש מייד שמדובר במומחית שיודעת בדיוק מה היא עושה.  אבל היה חסר לה CT. נחסוך את שעות הבירוקרטיה של האישורים - עשיתי CT.  עוד לפני כן היא הודיעה לי כמה דברים:

1.  אני בשלב שבו הברירה היחידה היא ניתוח.  אין מוצא אחר.
2.  אני צריך לבחור בין ויתור על מרבית מחופש התנועה במפרק כף היד, לבין ויתור על אחוז משמעותי מכוח האחיזה של כף היד עצמה.
3.  אין מה לדחות את הניתוח, משמעות הזמן היא נזק נוסף, והחמרה יכולה להיות משמעותית עד כדי צורך בקיבוע מלא של מפרק שורש כף היד.
4.  אסור לי לרכב באופניים, או לעשות אימון הכולל ידיים בחדר הכושר (לפחות אני יכול לרוץ, נכון?).
5.  לניתוח תקופת החלמה ארוכה במיוחד של שלושה חודשים בגבס.
6.  יש מקום לניתוח מחר.

אחרי שעשיתי את ה CT בנוהל דחוף (כי מחר ניתוח...), הודיעו לי מהמחלקה שאני נדחה בינתיים - כי נכנסו כמה מקרים דחופים למחר.

נכון לעכשיו - אני מחכה...

לפתוח את הצ'אקרות עם אסף בהרי ירושלים

אחת לכמה זמן אתה פוגש מישהו שמלמד אותך משהו.  לפעמים הוא מראה לך שהמיקום של הקליט לא נכון, או יכול להיות טוב יותר, לפעמים הוא יראה לך שאם תטה את הגוף קדימה ואת כתף שמאל קצת יותר למטה - בליווי מבט נכון - הגלגל האחורי לא רק יעלה באויר, אלא גם יסתובב בכיוון שרצית.

אנשים אחרים יראו לך שמה שחשבת שלא אפשרי - או לפחות לא בשבילך - אפשרי גם אפשרי ואפילו בקלות.  לפני כמה שנים סער הראה לי שאני מסוגל לרדת דברים שעד אז לא דמיינתי.  היום אסף לקח אותי לקפוץ ולימד אותי שהגבולות שלי בכלל לא עוברים במטר של דרופ, אלא יותר - הרבה יותר.

אסף זה אסף (לוץ) רסיס.  והיום הוא לימד אותי משהו חדש.  לא טכניקה, לא תנוחה או תנועה, אלא לשבור מגבלה.  לכל רוכב יש מגבלות בראש, כאלה ששומרות עליו מרע, אבל גם מגבילות אותו מתיקול אלמנטים שבמקום לזרום אותם הוא מחפש את הצ'יקן ליין.

את הסשן של היום קבענו כבר מזמן.  קבענו בשבע בבוקר, אסף הגיע עם דור ואני לבד, כי בז'ה הלך לישון מאוחר מדי.  אסף החליט שנתחיל לתרגל קצת "על יבש", במקום עם כמה מקפצות בהרים.  אף פעם לא הייתי שם - וחבל...  יש שם ארבע מקפצות:

ארבע מקפצות (מימין לשמאל, לא כולל את הכניסה לסלופ...):

40 ס"מ, 100 ס"מ, 140 ס"מ ו 180 ס"מ

עם הכניסה לסלופ אפשר להוסיף בין 20 ס"מ למטר וחצי, תלוי במרחק הקפיצה

אני זורם אחרי אסף את הראשונה ואז מתחילים לתרגל אותן, הלוך ושוב.  אחרי פעם נוספת של הקטנה - אסף מודיע לי שהגיע הזמן להתקדם, "זרום אחרי את השנייה".  וזה עובד נהדר.  הנחיתה לסלופ נוחה ומפנקת - פשוט תענוג.  עוד פעמיים שלוש ואסף מפיל את הפצצה:  "עכשיו השלישית".  לזה לא הייתי מוכן.  אסף מסביר שבניגול לאחרות - לזו צריך לפדל בשביל לעלות, אבל ברגע שאתה עליה - תן לאופניים לזרום, לא מהר מדי - ולא ללחוץ על הבלמים.

הדקה שעמדתי מולה לפני שהתחלתי לזוז לכיוונה הייתה כמו נצח.  בסוף אני מבין שאין ברירה, ומתחיל - מפדל במעלה הרמפה ונותן לאופניים לגלוש לכיוון הקפיצה.  לא יודע מה עבר לי בראש, משהו חכם זה לא היה - והנה אני באוויר, בקפיצה הכי גבוהה שקפצתי אי פעם.  אני נוחת מעט שמאלה, אבל על הגלגלים (שניהם נוגעים יחד בקרקע...).  את תחושת האדרנלין בשנייה הזו קשה לתאר.

אסף בקפיצה מהמקפצה השלישית - אפשר לעשות שם שני מטר וחצי באוויר...

לוקח לי כמה דקות להירגע - ואני מבין שאני חייב לעשות את זה שוב, רק טוב יותר.  בניסיון השני אני נוחת גרוע למדי, הגלגל הקדמי נוגע ראשון בקרקע - בהפרש ניכר מהאחורי - אני ממש עושה שם Nose Wheely שטותי - אבל מתאזן ויוצא מזה.  הקפיצה השלישית כבר בשליטה ואני מרגיש מספיק טוב איתה בשביל עוד כמה פעמים.  בפעם האחרונה אני מגיע מהר, ונוחת ממש בקצה הסלופ.  הפרש הגבהים בקפיצה הזו עבר את השני מטר, בקלות. שאסף מכריז שעוברים מקום, לא לפני שעושים סיבוב קטן באזור.

התחנה הבאה היא במועצה במבשרת, מורידים שם את דור עם האופניים של כולם וקופצים עם שתי המכוניות למה שהיה פעם הבלאק סטיר (שנסגר מתישהו, לא יודע למה או מתי...).  עולים חזרה באוטו שלי, מתארגנים ויורדים ברחוב מוצא הקטנה לסינגל "שבע האחיות".  בכניסה לסינגל אסף נותן תדרוך לגבי ההתחלה :  "יורדים קצת ואז יש דרופ, אין לך בעיה איתו - קפצת גדולים יותר הבוקר, זה משהו כמו 60 ס"מ".  ונכנס פנימה.  אני מייד אחריו - ומגיעים לדרופ.  רק כשאני באוויר אני מבין ש 60 ס"מ זה לא, זה הרבה יותר, בערך פי שתיים (!) יותר.  אבל אני כבר באוויר, רק לשמור על יציבות, לנחות טוב (על הגלגל הקדמי קודם - שוב...) ולצרוח כי זה הדבר היחיד שהאדרנלין מאפשר.

60 ס"מ זה לא - אם הייתי יודע, לא הייתי קופץ...

לקח לי הרבה זמן להתגבר על מכת האדרנלין הזו, אבל חייבים להמשיך.  הסינגל נהיה טכני מאוד, ירידות תלולות עם קרקע טרשית, סינגל די ארוך שלא נותן מנוחה לרגע.  עוד שניים שלושה דרופים בדרך ומגיעים חזרה לרכב של אסף, שלושת האופניים עליו - ועולים למועצה.  התחנה הבאה - המחצבות, ליד הכיכר (אפשר אולי להתחיל לקרוא לה בין רוכבי האופניים "כיכר קאדנס", על שם החנות?).

שוב מקפיצים את הרכב של אסף למטה, ליד כיכר עין כרם בזמן שדור שומר על האופניים - ומתחילים בעלייה מכיכר המחצבות לראש ההר.  בראש ההר אסף מראה לי דרופ קטן, שהגישה אליו תוך כדי פנייה.  מבט קטן ואני אחרי אסף - כבר מרגיש בטוח בעצמי - מנקה אותו בקלות.  ממשיכים ונכנסים לג'ק.  ג'ק זורם ממש טוב, לכל אחד מהדרופים הענקיים (שאני עוד לא בנוי להם...) יש דרך עוקפת - והסינגל מלא גם ככה באלמנטים טכניים שפשוט כיף לתקל.

בדרך אסף מראה לי גם את ג'ק הגדול - דרופ של 3 מטר (יותר מזה...)ש"עושים פעם אחת בשביל לסמן וי...".  אני לא מחפש לסמן עליו וי, לא בשנים הקרובות...

מסיימים בכוס קפה ועוגה אצלי בבית.

כאן המקום להודות לאסף על אחד מימי הרכיבה המוצלחים שהיו לי - אחרי 25 (+) שנים על אופניים לא יוצא לי ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים - ואסף עזר לי כאן לפרוץ גבול שהראש שלי הציב.  כבוד!

דור קופץ את הקטנה

אסף מתבונן מלמעלה

אם תקפוץ מספיק רחוק, הסלופ מוסיף לך מטר וחצי, שניים ואף יותר...

אסף בגישה לקפיצה

אסף בקפיצה "קטנה"...