קשה לקלף את עצמך מהמיטה. מעט מדי שינה (כי יצאנו אתמול בערב...), יותר מדי שתייה (זה הסתכם בחמש בירות ומוחיטו מחמש בצהריים...) והעייפות מיום הרכיבה הראשון. אחרי ארוחת בוקר יצאנו לכיוון החנות. קבענו בעשר וחצי, ואף אחד לא שם. אין בעיה - את הקצב השונה של הדברים כבר הבנו, ירדנו במורד הרחוב בשביל שעדי יוכל להשלים כוס קפה.
רודי מגיע ראשון ופותח את החנות, הוא לא מרגיש כל כך טוב, אז דניאל (המנהל בפועל בשבוע שבו הבעלים בחופשה...) יוביל אותנו היום. האופניים יוצאים אחד אחד מהחנות ואנחנו מגלים מה זה שירות כאן - האופניים עברו שטיפה יסודית, שימון וכיוונים שביקשנו - תענוג!
אחרי האופניים מוציאים ורנון ודניאל קסדות פול פייס - ועדי ואני מחליפים מבטים: "מה הקטע?". דניאל מרגיע - "לא לדאוג, זה רק בגלל שאני קצת משוגע..." (זה הזמן לספר שבמשך כל היום הראשון עדי מספר לורנון ורודי שאני "לוקו"...). הרכב להקפצה מחכה מעבר לפינה - האופניים של דניאל כבר שם - מעמיסים את שלנו ויוצאים לדרך. אנחנו נוסעים קצת דרומה ומתחילים לטפס עם הרכב, ודניאל מסביר - נעצור באמצע העלייה, נטפס קצת (קצת זה 500 מטר אצלים...), נרכב על שביל קו הרכס עד גובה 1400-1500 מטר - ונרד בקו אנכי עד למטה...
עוצרים, פורקים את האופניים - ומתחילים לנסוע. איך שפרקנו ורנון התחיל - הוא על אופניים כבדים ועולה לאט יותר. העלייה בהתחלה היא בכביש. עיקול אחרי עיקול, זוית העלייה לא מתמתנת - להפך - היא נהיית יותר ויותר בעייתית. בדרך פוגשים קבוצת רוכבי XC ועם האופניים הכבדים שלנו - משאירים אותם מאחור, נותנים קצב חזק.
אחרי כמה מאות מטרים (אנכיים - אין לי מושג כמה רכבנו, הם לא מודדים...) פונים שמאלה לשביל הרכס. זהו שביל 4X4 הסלול לאורך קו פרשת המים של האי - כך שיש לכל אורכו נקודות תצפית מזרחה (לעיר סנטה קרוז ושדה התעופה) ומערבה (לערים אל פאסו ולוס ליאנוס). השביל יורד ועולה לאורך האוכפים, ואנחנו ממשיכים לצבור גובה. ככל שעולים בגובה - הטמפרטורות יורדות - ואנחנו מתקרבים לענן שראש ההר טובל בו...
השביל מלא שלוליות ובוץ, עדות לימי הגשם האחרונים, שכל הזמן מזכירים לנו האנשים שהם ממש לא אופיניים - זקני האי לא זוכרים כמויות גשם כאלה (לא רק אצלנו השתגע מזג האויר...).
קשה לתאר את הנוף המשכר - אנסה משהו שיבטא את זה. המרחק בינינו לבין אל פאסו שמתחתינו - 1000 מטר, לכל היותר. זהו גם המרחק האנכי, בגובה. ללוס ליאנוס, עוד 500 מטר בכל כיוון - אנכי ואופקי. ואת כל זה נרד עוד כמה דקות...
אבל לפני הירידה, מתרחש אירוע שתוכנון (לא באמת, אבל צירוף מקרים כזה הוא ממש חריג...) ממש בשבילי. הגענו לנקודה הגבוהה של היום (1500 מטר בערך, אחרי 450-500 מטר טיפוס...), נמצאים ממש בתוך הענן ומתבוננים בירידה האנכית שדניאל באמת מתכוון שנרד (הוא בא עם פול פייס, זוכרים???) ופתאום מופיע - כאילו כלום, באמצע שום מקום - אמבולנס. אמיתי! עדי טען שהזמינו אותו בשבילנו - בגלל הירידה, אני לא יכולתי לוותר על הצילום. הנהג הסביר לנו שהם כאן בשביל איזה מסע רגלי שמגיע מכיוון סנטה קרוז ויורד לאל פאסו.
שנייה לפני שהתחלנו לרדת אכלנו איזה משהו קטן, והירידה התחילה. שוב - אבנים חלקות, זוית מפחידה בטירוף וסוויצ'בקים על סף תהום - תענוג! איבדנו משהו כמו 600-700 מטר בחצי שעה - וזה רק חצי מהירידות של היום...
באמצע הירידה משתנה אופי הקרקע, הזוית מתונה יותר ודניאל מסביר שמכאן זה נהיה מהיר הרבה יותר, יש לעקוב אחריו בדריכות כי הקו לא ברור - והוא יוביל אותנו דרך כל הדרופים הטובים - תענוג! קל יותר להגיד מלעשות, הבחור מהיר ומכיר טוב כל אבן. איבדתי את הקו, פספסתי איזה דרופ או שניים - אבל הרווחתי זמן אוויר בשביל יום שלם - היה שווה להגיע.
העצירה הבאה היא בחצר של כנסייה - ועדי ואני נדהמים לשמוע את השירה שלהם על פי המנגינה של "התקווה". אחרי כמה דקות דניאל מסביר שמכאן זה נהיה אפילו מהיר יותר, חלק בשטח, חלק על הכביש וחלק אפילו בתוך העיר. ורוכבים. לחלוף מול מכוניות בחמישים קמ"ש בערך (להם מותר 30-40 מכסימום בכל האי הזה...) זה מדהים. אחרי קטע קצר על הכביש עוצר דניאל ומסביר - "לסינגל הבא קוראים סינגל הקקטוסים, בגלל הפאקינג קקטוסים, או סינגל הפנצ'רים, בגלל הפאקינג פנצ'רים...". הוא מסביר שהאבנים בסינגל גורמות הרבה פעמים לסנייק בייט, אז להיזהר. הלך טוב - חצינו ללא פנצ'רים ונכנסנו לאל פאסו (עוד 300-400מטר נשארו לרדת עד לוס ליאנוס, זוכרים?) ועוצרים בבית קפה.
אחרי כוס קפה - ממשיכים, הפעם עד איזו גדר בטון באורך כמה קילומטרים. זוהי למעשה טרסה ענקית, שמחזיקה הן טרסות גידולים (בעיקר בננות והם איגום של מי גשמים). תוך כדי רכיבה מראה לנו דניאל "רואים את מגדל התצפית, שם, על ההר" - "לא, רואים רק ענן" - "זה שם, ושם הייתם אתמול, ואת כל זה ירדתם" - והוא מצביע על צלא ההר - ואני קולט איזה טירוף זה הירידות הפסיכיות האלה...
מסיימים את היום ברכיבה עד החנות. היה יום קצר, אבל בהחלט ממצה - דניאל מסביר שצריך לנוח למחר. אם יהיה יום יפה - נרכב בדרום האי, סינגלים זורמים, חול שחור והרבה הנאה. לא יכול לחכות!
את סרטון סיכום היום אעלה בהמשך - אין זמן כרגע...
עוד יפתחו...
רודי מגיע ראשון ופותח את החנות, הוא לא מרגיש כל כך טוב, אז דניאל (המנהל בפועל בשבוע שבו הבעלים בחופשה...) יוביל אותנו היום. האופניים יוצאים אחד אחד מהחנות ואנחנו מגלים מה זה שירות כאן - האופניים עברו שטיפה יסודית, שימון וכיוונים שביקשנו - תענוג!
אחרי האופניים מוציאים ורנון ודניאל קסדות פול פייס - ועדי ואני מחליפים מבטים: "מה הקטע?". דניאל מרגיע - "לא לדאוג, זה רק בגלל שאני קצת משוגע..." (זה הזמן לספר שבמשך כל היום הראשון עדי מספר לורנון ורודי שאני "לוקו"...). הרכב להקפצה מחכה מעבר לפינה - האופניים של דניאל כבר שם - מעמיסים את שלנו ויוצאים לדרך. אנחנו נוסעים קצת דרומה ומתחילים לטפס עם הרכב, ודניאל מסביר - נעצור באמצע העלייה, נטפס קצת (קצת זה 500 מטר אצלים...), נרכב על שביל קו הרכס עד גובה 1400-1500 מטר - ונרד בקו אנכי עד למטה...
עולים...
עוצרים, פורקים את האופניים - ומתחילים לנסוע. איך שפרקנו ורנון התחיל - הוא על אופניים כבדים ועולה לאט יותר. העלייה בהתחלה היא בכביש. עיקול אחרי עיקול, זוית העלייה לא מתמתנת - להפך - היא נהיית יותר ויותר בעייתית. בדרך פוגשים קבוצת רוכבי XC ועם האופניים הכבדים שלנו - משאירים אותם מאחור, נותנים קצב חזק.
ורנון צופה על הנוף בעלייה
אחרי כמה מאות מטרים (אנכיים - אין לי מושג כמה רכבנו, הם לא מודדים...) פונים שמאלה לשביל הרכס. זהו שביל 4X4 הסלול לאורך קו פרשת המים של האי - כך שיש לכל אורכו נקודות תצפית מזרחה (לעיר סנטה קרוז ושדה התעופה) ומערבה (לערים אל פאסו ולוס ליאנוס). השביל יורד ועולה לאורך האוכפים, ואנחנו ממשיכים לצבור גובה. ככל שעולים בגובה - הטמפרטורות יורדות - ואנחנו מתקרבים לענן שראש ההר טובל בו...
אחת העליות...
השביל מלא שלוליות ובוץ, עדות לימי הגשם האחרונים, שכל הזמן מזכירים לנו האנשים שהם ממש לא אופיניים - זקני האי לא זוכרים כמויות גשם כאלה (לא רק אצלנו השתגע מזג האויר...).
קשה לתאר את הנוף המשכר - אנסה משהו שיבטא את זה. המרחק בינינו לבין אל פאסו שמתחתינו - 1000 מטר, לכל היותר. זהו גם המרחק האנכי, בגובה. ללוס ליאנוס, עוד 500 מטר בכל כיוון - אנכי ואופקי. ואת כל זה נרד עוד כמה דקות...
אבל לפני הירידה, מתרחש אירוע שתוכנון (לא באמת, אבל צירוף מקרים כזה הוא ממש חריג...) ממש בשבילי. הגענו לנקודה הגבוהה של היום (1500 מטר בערך, אחרי 450-500 מטר טיפוס...), נמצאים ממש בתוך הענן ומתבוננים בירידה האנכית שדניאל באמת מתכוון שנרד (הוא בא עם פול פייס, זוכרים???) ופתאום מופיע - כאילו כלום, באמצע שום מקום - אמבולנס. אמיתי! עדי טען שהזמינו אותו בשבילנו - בגלל הירידה, אני לא יכולתי לוותר על הצילום. הנהג הסביר לנו שהם כאן בשביל איזה מסע רגלי שמגיע מכיוון סנטה קרוז ויורד לאל פאסו.
דניאל הסביר להם שאני פאראמדיק מישראל - והם לא יכלו לסרב לתמונה...
שנייה לפני שהתחלנו לרדת אכלנו איזה משהו קטן, והירידה התחילה. שוב - אבנים חלקות, זוית מפחידה בטירוף וסוויצ'בקים על סף תהום - תענוג! איבדנו משהו כמו 600-700 מטר בחצי שעה - וזה רק חצי מהירידות של היום...
באמצע הירידה משתנה אופי הקרקע, הזוית מתונה יותר ודניאל מסביר שמכאן זה נהיה מהיר הרבה יותר, יש לעקוב אחריו בדריכות כי הקו לא ברור - והוא יוביל אותנו דרך כל הדרופים הטובים - תענוג! קל יותר להגיד מלעשות, הבחור מהיר ומכיר טוב כל אבן. איבדתי את הקו, פספסתי איזה דרופ או שניים - אבל הרווחתי זמן אוויר בשביל יום שלם - היה שווה להגיע.
העצירה הבאה היא בחצר של כנסייה - ועדי ואני נדהמים לשמוע את השירה שלהם על פי המנגינה של "התקווה". אחרי כמה דקות דניאל מסביר שמכאן זה נהיה אפילו מהיר יותר, חלק בשטח, חלק על הכביש וחלק אפילו בתוך העיר. ורוכבים. לחלוף מול מכוניות בחמישים קמ"ש בערך (להם מותר 30-40 מכסימום בכל האי הזה...) זה מדהים. אחרי קטע קצר על הכביש עוצר דניאל ומסביר - "לסינגל הבא קוראים סינגל הקקטוסים, בגלל הפאקינג קקטוסים, או סינגל הפנצ'רים, בגלל הפאקינג פנצ'רים...". הוא מסביר שהאבנים בסינגל גורמות הרבה פעמים לסנייק בייט, אז להיזהר. הלך טוב - חצינו ללא פנצ'רים ונכנסנו לאל פאסו (עוד 300-400מטר נשארו לרדת עד לוס ליאנוס, זוכרים?) ועוצרים בבית קפה.
אחרי כוס קפה - ממשיכים, הפעם עד איזו גדר בטון באורך כמה קילומטרים. זוהי למעשה טרסה ענקית, שמחזיקה הן טרסות גידולים (בעיקר בננות והם איגום של מי גשמים). תוך כדי רכיבה מראה לנו דניאל "רואים את מגדל התצפית, שם, על ההר" - "לא, רואים רק ענן" - "זה שם, ושם הייתם אתמול, ואת כל זה ירדתם" - והוא מצביע על צלא ההר - ואני קולט איזה טירוף זה הירידות הפסיכיות האלה...
בירידות מההר
את סרטון סיכום היום אעלה בהמשך - אין זמן כרגע...
נזכרתי - ארוחת ערב, משהו שחייבים לשתף, אכלתי בערב ספגטי ברוטב ארבע גבינות - הטוב ביותר שאכלתי בחיי. וזה תוך כדי צפייה במשחק בין לאציו ליובה, כשבעל המסעדה בתוך המשחק ממש - מסתבר שהוא אוהד לאציו, חבל שהם הפסידו, כי אני מתחיל לאהוב את הבחור (ארוחת ערב שנייה ולא אחרונה אצלו...)
השבמחק