אחת לכמה זמן אתה פוגש מישהו שמלמד אותך משהו. לפעמים הוא מראה לך שהמיקום של הקליט לא נכון, או יכול להיות טוב יותר, לפעמים הוא יראה לך שאם תטה את הגוף קדימה ואת כתף שמאל קצת יותר למטה - בליווי מבט נכון - הגלגל האחורי לא רק יעלה באויר, אלא גם יסתובב בכיוון שרצית.
אנשים אחרים יראו לך שמה שחשבת שלא אפשרי - או לפחות לא בשבילך - אפשרי גם אפשרי ואפילו בקלות. לפני כמה שנים סער הראה לי שאני מסוגל לרדת דברים שעד אז לא דמיינתי. היום אסף לקח אותי לקפוץ ולימד אותי שהגבולות שלי בכלל לא עוברים במטר של דרופ, אלא יותר - הרבה יותר.
אסף זה אסף (לוץ) רסיס. והיום הוא לימד אותי משהו חדש. לא טכניקה, לא תנוחה או תנועה, אלא לשבור מגבלה. לכל רוכב יש מגבלות בראש, כאלה ששומרות עליו מרע, אבל גם מגבילות אותו מתיקול אלמנטים שבמקום לזרום אותם הוא מחפש את הצ'יקן ליין.
את הסשן של היום קבענו כבר מזמן. קבענו בשבע בבוקר, אסף הגיע עם דור ואני לבד, כי בז'ה הלך לישון מאוחר מדי. אסף החליט שנתחיל לתרגל קצת "על יבש", במקום עם כמה מקפצות בהרים. אף פעם לא הייתי שם - וחבל... יש שם ארבע מקפצות:
אני זורם אחרי אסף את הראשונה ואז מתחילים לתרגל אותן, הלוך ושוב. אחרי פעם נוספת של הקטנה - אסף מודיע לי שהגיע הזמן להתקדם, "זרום אחרי את השנייה". וזה עובד נהדר. הנחיתה לסלופ נוחה ומפנקת - פשוט תענוג. עוד פעמיים שלוש ואסף מפיל את הפצצה: "עכשיו השלישית". לזה לא הייתי מוכן. אסף מסביר שבניגול לאחרות - לזו צריך לפדל בשביל לעלות, אבל ברגע שאתה עליה - תן לאופניים לזרום, לא מהר מדי - ולא ללחוץ על הבלמים.
הדקה שעמדתי מולה לפני שהתחלתי לזוז לכיוונה הייתה כמו נצח. בסוף אני מבין שאין ברירה, ומתחיל - מפדל במעלה הרמפה ונותן לאופניים לגלוש לכיוון הקפיצה. לא יודע מה עבר לי בראש, משהו חכם זה לא היה - והנה אני באוויר, בקפיצה הכי גבוהה שקפצתי אי פעם. אני נוחת מעט שמאלה, אבל על הגלגלים (שניהם נוגעים יחד בקרקע...). את תחושת האדרנלין בשנייה הזו קשה לתאר.
לוקח לי כמה דקות להירגע - ואני מבין שאני חייב לעשות את זה שוב, רק טוב יותר. בניסיון השני אני נוחת גרוע למדי, הגלגל הקדמי נוגע ראשון בקרקע - בהפרש ניכר מהאחורי - אני ממש עושה שם Nose Wheely שטותי - אבל מתאזן ויוצא מזה. הקפיצה השלישית כבר בשליטה ואני מרגיש מספיק טוב איתה בשביל עוד כמה פעמים. בפעם האחרונה אני מגיע מהר, ונוחת ממש בקצה הסלופ. הפרש הגבהים בקפיצה הזו עבר את השני מטר, בקלות. שאסף מכריז שעוברים מקום, לא לפני שעושים סיבוב קטן באזור.
התחנה הבאה היא במועצה במבשרת, מורידים שם את דור עם האופניים של כולם וקופצים עם שתי המכוניות למה שהיה פעם הבלאק סטיר (שנסגר מתישהו, לא יודע למה או מתי...). עולים חזרה באוטו שלי, מתארגנים ויורדים ברחוב מוצא הקטנה לסינגל "שבע האחיות". בכניסה לסינגל אסף נותן תדרוך לגבי ההתחלה : "יורדים קצת ואז יש דרופ, אין לך בעיה איתו - קפצת גדולים יותר הבוקר, זה משהו כמו 60 ס"מ". ונכנס פנימה. אני מייד אחריו - ומגיעים לדרופ. רק כשאני באוויר אני מבין ש 60 ס"מ זה לא, זה הרבה יותר, בערך פי שתיים (!) יותר. אבל אני כבר באוויר, רק לשמור על יציבות, לנחות טוב (על הגלגל הקדמי קודם - שוב...) ולצרוח כי זה הדבר היחיד שהאדרנלין מאפשר.
לקח לי הרבה זמן להתגבר על מכת האדרנלין הזו, אבל חייבים להמשיך. הסינגל נהיה טכני מאוד, ירידות תלולות עם קרקע טרשית, סינגל די ארוך שלא נותן מנוחה לרגע. עוד שניים שלושה דרופים בדרך ומגיעים חזרה לרכב של אסף, שלושת האופניים עליו - ועולים למועצה. התחנה הבאה - המחצבות, ליד הכיכר (אפשר אולי להתחיל לקרוא לה בין רוכבי האופניים "כיכר קאדנס", על שם החנות?).
שוב מקפיצים את הרכב של אסף למטה, ליד כיכר עין כרם בזמן שדור שומר על האופניים - ומתחילים בעלייה מכיכר המחצבות לראש ההר. בראש ההר אסף מראה לי דרופ קטן, שהגישה אליו תוך כדי פנייה. מבט קטן ואני אחרי אסף - כבר מרגיש בטוח בעצמי - מנקה אותו בקלות. ממשיכים ונכנסים לג'ק. ג'ק זורם ממש טוב, לכל אחד מהדרופים הענקיים (שאני עוד לא בנוי להם...) יש דרך עוקפת - והסינגל מלא גם ככה באלמנטים טכניים שפשוט כיף לתקל.
בדרך אסף מראה לי גם את ג'ק הגדול - דרופ של 3 מטר (יותר מזה...)ש"עושים פעם אחת בשביל לסמן וי...". אני לא מחפש לסמן עליו וי, לא בשנים הקרובות...
מסיימים בכוס קפה ועוגה אצלי בבית.
כאן המקום להודות לאסף על אחד מימי הרכיבה המוצלחים שהיו לי - אחרי 25 (+) שנים על אופניים לא יוצא לי ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים - ואסף עזר לי כאן לפרוץ גבול שהראש שלי הציב. כבוד!
אנשים אחרים יראו לך שמה שחשבת שלא אפשרי - או לפחות לא בשבילך - אפשרי גם אפשרי ואפילו בקלות. לפני כמה שנים סער הראה לי שאני מסוגל לרדת דברים שעד אז לא דמיינתי. היום אסף לקח אותי לקפוץ ולימד אותי שהגבולות שלי בכלל לא עוברים במטר של דרופ, אלא יותר - הרבה יותר.
אסף זה אסף (לוץ) רסיס. והיום הוא לימד אותי משהו חדש. לא טכניקה, לא תנוחה או תנועה, אלא לשבור מגבלה. לכל רוכב יש מגבלות בראש, כאלה ששומרות עליו מרע, אבל גם מגבילות אותו מתיקול אלמנטים שבמקום לזרום אותם הוא מחפש את הצ'יקן ליין.
את הסשן של היום קבענו כבר מזמן. קבענו בשבע בבוקר, אסף הגיע עם דור ואני לבד, כי בז'ה הלך לישון מאוחר מדי. אסף החליט שנתחיל לתרגל קצת "על יבש", במקום עם כמה מקפצות בהרים. אף פעם לא הייתי שם - וחבל... יש שם ארבע מקפצות:
ארבע מקפצות (מימין לשמאל, לא כולל את הכניסה לסלופ...):
40 ס"מ, 100 ס"מ, 140 ס"מ ו 180 ס"מ
עם הכניסה לסלופ אפשר להוסיף בין 20 ס"מ למטר וחצי, תלוי במרחק הקפיצה
אני זורם אחרי אסף את הראשונה ואז מתחילים לתרגל אותן, הלוך ושוב. אחרי פעם נוספת של הקטנה - אסף מודיע לי שהגיע הזמן להתקדם, "זרום אחרי את השנייה". וזה עובד נהדר. הנחיתה לסלופ נוחה ומפנקת - פשוט תענוג. עוד פעמיים שלוש ואסף מפיל את הפצצה: "עכשיו השלישית". לזה לא הייתי מוכן. אסף מסביר שבניגול לאחרות - לזו צריך לפדל בשביל לעלות, אבל ברגע שאתה עליה - תן לאופניים לזרום, לא מהר מדי - ולא ללחוץ על הבלמים.
הדקה שעמדתי מולה לפני שהתחלתי לזוז לכיוונה הייתה כמו נצח. בסוף אני מבין שאין ברירה, ומתחיל - מפדל במעלה הרמפה ונותן לאופניים לגלוש לכיוון הקפיצה. לא יודע מה עבר לי בראש, משהו חכם זה לא היה - והנה אני באוויר, בקפיצה הכי גבוהה שקפצתי אי פעם. אני נוחת מעט שמאלה, אבל על הגלגלים (שניהם נוגעים יחד בקרקע...). את תחושת האדרנלין בשנייה הזו קשה לתאר.
אסף בקפיצה מהמקפצה השלישית - אפשר לעשות שם שני מטר וחצי באוויר...
לוקח לי כמה דקות להירגע - ואני מבין שאני חייב לעשות את זה שוב, רק טוב יותר. בניסיון השני אני נוחת גרוע למדי, הגלגל הקדמי נוגע ראשון בקרקע - בהפרש ניכר מהאחורי - אני ממש עושה שם Nose Wheely שטותי - אבל מתאזן ויוצא מזה. הקפיצה השלישית כבר בשליטה ואני מרגיש מספיק טוב איתה בשביל עוד כמה פעמים. בפעם האחרונה אני מגיע מהר, ונוחת ממש בקצה הסלופ. הפרש הגבהים בקפיצה הזו עבר את השני מטר, בקלות. שאסף מכריז שעוברים מקום, לא לפני שעושים סיבוב קטן באזור.
התחנה הבאה היא במועצה במבשרת, מורידים שם את דור עם האופניים של כולם וקופצים עם שתי המכוניות למה שהיה פעם הבלאק סטיר (שנסגר מתישהו, לא יודע למה או מתי...). עולים חזרה באוטו שלי, מתארגנים ויורדים ברחוב מוצא הקטנה לסינגל "שבע האחיות". בכניסה לסינגל אסף נותן תדרוך לגבי ההתחלה : "יורדים קצת ואז יש דרופ, אין לך בעיה איתו - קפצת גדולים יותר הבוקר, זה משהו כמו 60 ס"מ". ונכנס פנימה. אני מייד אחריו - ומגיעים לדרופ. רק כשאני באוויר אני מבין ש 60 ס"מ זה לא, זה הרבה יותר, בערך פי שתיים (!) יותר. אבל אני כבר באוויר, רק לשמור על יציבות, לנחות טוב (על הגלגל הקדמי קודם - שוב...) ולצרוח כי זה הדבר היחיד שהאדרנלין מאפשר.
60 ס"מ זה לא - אם הייתי יודע, לא הייתי קופץ...
לקח לי הרבה זמן להתגבר על מכת האדרנלין הזו, אבל חייבים להמשיך. הסינגל נהיה טכני מאוד, ירידות תלולות עם קרקע טרשית, סינגל די ארוך שלא נותן מנוחה לרגע. עוד שניים שלושה דרופים בדרך ומגיעים חזרה לרכב של אסף, שלושת האופניים עליו - ועולים למועצה. התחנה הבאה - המחצבות, ליד הכיכר (אפשר אולי להתחיל לקרוא לה בין רוכבי האופניים "כיכר קאדנס", על שם החנות?).
שוב מקפיצים את הרכב של אסף למטה, ליד כיכר עין כרם בזמן שדור שומר על האופניים - ומתחילים בעלייה מכיכר המחצבות לראש ההר. בראש ההר אסף מראה לי דרופ קטן, שהגישה אליו תוך כדי פנייה. מבט קטן ואני אחרי אסף - כבר מרגיש בטוח בעצמי - מנקה אותו בקלות. ממשיכים ונכנסים לג'ק. ג'ק זורם ממש טוב, לכל אחד מהדרופים הענקיים (שאני עוד לא בנוי להם...) יש דרך עוקפת - והסינגל מלא גם ככה באלמנטים טכניים שפשוט כיף לתקל.
בדרך אסף מראה לי גם את ג'ק הגדול - דרופ של 3 מטר (יותר מזה...)ש"עושים פעם אחת בשביל לסמן וי...". אני לא מחפש לסמן עליו וי, לא בשנים הקרובות...
מסיימים בכוס קפה ועוגה אצלי בבית.
כאן המקום להודות לאסף על אחד מימי הרכיבה המוצלחים שהיו לי - אחרי 25 (+) שנים על אופניים לא יוצא לי ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים - ואסף עזר לי כאן לפרוץ גבול שהראש שלי הציב. כבוד!
דור קופץ את הקטנה
אסף מתבונן מלמעלה
אם תקפוץ מספיק רחוק, הסלופ מוסיף לך מטר וחצי, שניים ואף יותר...
אסף בגישה לקפיצה
אסף בקפיצה "קטנה"...
יותם היום גיליתי שאתה פסיכי לגמרי מנעם
השבמחקפסיכי? אני???
השבמחקטוב, נו...
לא פסיכי.. שקול!
השבמחק(דור, שומר האופניים:-)
דור.
השבמחקאני עובד קשה לפתח את תדמית הפסיכי, אל תהרוס...