"בסינגל ספיד יש למעשה שני הילוכים - בישיבה ובעמידה..."
אחרי שסיימנו לבנות את האופניים, הגיע הזמן לעלות עליהם ולהבין מה בדיוק עשיתי לעצמי. ניסוי הכלים ארך כחודש וכלל שמונה רכיבות, כולן במסלולים מוכרים לי מאוד, כך שאוכל להשוות לאופניים השניים (הראשונים, למעשה...) שלי - ש"מ, הילוכים וכו'...
מייד כשעליתי על האופניים, שמתי לב לכמה דברים (שהיו ברורים מעצם הרכב הסינגל ספיד-זנב קשיח...) ובעיקר - למשמעות של אותם דברים (שהיו ברורים מעצם הרכב הסינגל ספיד-זנב קשיח...).
ראשית - האופניים, עקב חיסכון בבולם אחורי, קסטה, מעבירים, שיפטרים ושלל הצירים והכבלים המחברים בין כל אלה, קלים הרבה יותר מה Prophet (שיכוך מלא...) אליהם התרגלתי בשנים האחרונות.
שנית - הזנב הקשיח, בשילוב ההעברה הישירה מהפדל לגלגל (אין אפילו מעביר...), גורם לאופניים להגיב לכל לחיצה בזינוק משמעותי. האופניים מגיבים מהר, כל גרם שמונח על הפדל מתורגם לתנועה.
ועוד - אין הילוכים. בעליות קשה לרכב בקצב אותו מכתיבים חלק מהרוכבים שנכנסים ל Granny Gear. הקצב האיטי מעמיס על השרירים והברכיים יותר מדי. ברירת המחדל הופכת להיות מהירות גבוהה יותר. לקח ללב,לריאות ובעיקר - לרגליים זמן להדביק את הפער...
בעליות:
בעליות טכניות קצרות, לא חשתי כאילו משהו נפגע. כן, במקום לעלות אותן לאט - צריך לבוא במהירות גבוהה יותר, בנחישות גבוהה יותר - בעיקר בגלל יכולת הפידול במהירויות איטיות - אבל העליות הטכניות הקצרות לא היוו הבדל משמעותי ביכולות של האופניים.
העליות הטכניות הארוכות יותר, אלה בהן ניצלתי את ההילוכים ה"קלים" בעבר, כן הדגימו לי בצורה הטובה ביותר את ההבדל ואת הצורך להתאים את הרכיבה שלי לאופניים. גיליתי שעליות שבאופניים "רגילים" הייתי עולה בלי לחשוב, גורמות לי לא רק לחשוב - אלא גם להתאמץ. בתחילה זה היה קשה, אך אחרי שתיים - שלוש רכיבות מבינים שצריך לעבוד פשוט יותר קשה, לעמוד על הפדלים, לעבוד חזק עם הגוף - אבל הכל ניתן לביצוע, כשאתה יודע כבר למה לצפות...
עליות בשבילים לבנים - את אלה אי אפשר לעלות יותר בהילוך קל ולקחת את הזמן, אין איך לנוח. נעמדים על הפדלים ו"עפים" קדימה. בעליות ארוכות במיוחד הרגליים מתחילוות לשרוף, הריאות צועקות הצילו, אבל הן נגמרות מהר - הרבה יותר מהר.
בירידות:
צריך לתת להם לזרום. ממהירות מסויימת לא ניתן לפדל (אפשר, אבל היעילות של העניין ממש מוטלת בספק...). האופניים, בעקבות הזנב הקשיח, תזזיתיים יותר, הזנב מקפץ אם לא עומדים כמו שצריך ושומרים עליו. היעדר השיכוך משפיע גם על המהירות - האופניים מהירים יותר (ועקב המהירות - קופצניים אף יותר).
בירידות טכניות, כפי שרשמתי קודם, הצורך לשמור על הגלגל האחורי למטה הוא משמעותי במיוחד. במקומות בהם השיכוך המלא שמר על הגלגל האחורי צמוד לסלע, מצאתי אותו מתרומם פתאום ומאיים לעבור לי צעל הראש (איום שהתממש פעם אחת...). אבל גם כאן - עם מיקום נכון של הגוף, אין אלמנט שלא ניתן לביצוע...
קפיצות:
אני לא קפצן גדול, ההתנסות שלי בקפיצות מוגבלת, הכי רחוק שהגעתי היה עם אסף רסיס בהרי ירושלים לפני שנה. אבל עם הפרופט "ניקיתי" את רוב המקפצות והסלעים הגדולים בבן שמן. הקפיצה עם הזנב הקשיח שונה, שונה מאוד - כי אין מה שיספוג פרט לגוף שלך, גם קשה יותר "למשוך למעלה" במהירות איטית, כי אין שיכוך אחורי שישתף פעולה. אבל גם כאן, כמו במקומות אחרים, לקח מספר התנסויות עד שגיליתי שהאופניים אינם המגבלה - והם יאפשרו לי לעשות כל מה שרק אעשה נכון...
החזרה לזנב הקשיח מזכירה עד כמה השיכוך האחורי תרם ליציבות האופניים וכמה אני צריך לחזור ולפצות על חסרונו בעמידה וכיפוף ברכיים. המעבר לסינגל ספיד הבהיר לי שזה לא כמו לקבע הילוך באופניים רגילים. המאמץ הפיזי הנדרש הוא גדול בהרבה. גינות סלעים, שהיו החביבות עלי ביותר עד היום, בעיקר כאלה בעלייה, הפכו לאתגר ממשי. ההילוך הקשה יחסית לא מגיב היטב למהירות הנמוכה המתחייבת לפעמים ברצף מכשולים ארוך - וצריך לפצות על זה בטכניקה. בעליות ארוכות אין איך לנוח עם הילוך קל - פשוט צריך לדאוג שהן יסתיימו מהר יותר.
בסיכומו של דבר - החוויה היא כל מה שציפיתי ורציתי - ואף יותר. אני מסיים טיולים עם חיוך גדול הרבה יותר, עם תחושה שהאתגר שעמדתי בו היה משמעותי הרבה יותר.
אני נשאר, עם זאת, עם שני זוגות, כי עד שאגיע למצב בו אני יכול לעמוד באחד מטיולי המדבר עם הילוך בודד - אצטרך זוג עם הילוכים...
אחרי שסיימנו לבנות את האופניים, הגיע הזמן לעלות עליהם ולהבין מה בדיוק עשיתי לעצמי. ניסוי הכלים ארך כחודש וכלל שמונה רכיבות, כולן במסלולים מוכרים לי מאוד, כך שאוכל להשוות לאופניים השניים (הראשונים, למעשה...) שלי - ש"מ, הילוכים וכו'...
מייד כשעליתי על האופניים, שמתי לב לכמה דברים (שהיו ברורים מעצם הרכב הסינגל ספיד-זנב קשיח...) ובעיקר - למשמעות של אותם דברים (שהיו ברורים מעצם הרכב הסינגל ספיד-זנב קשיח...).
ראשית - האופניים, עקב חיסכון בבולם אחורי, קסטה, מעבירים, שיפטרים ושלל הצירים והכבלים המחברים בין כל אלה, קלים הרבה יותר מה Prophet (שיכוך מלא...) אליהם התרגלתי בשנים האחרונות.
שנית - הזנב הקשיח, בשילוב ההעברה הישירה מהפדל לגלגל (אין אפילו מעביר...), גורם לאופניים להגיב לכל לחיצה בזינוק משמעותי. האופניים מגיבים מהר, כל גרם שמונח על הפדל מתורגם לתנועה.
ועוד - אין הילוכים. בעליות קשה לרכב בקצב אותו מכתיבים חלק מהרוכבים שנכנסים ל Granny Gear. הקצב האיטי מעמיס על השרירים והברכיים יותר מדי. ברירת המחדל הופכת להיות מהירות גבוהה יותר. לקח ללב,לריאות ובעיקר - לרגליים זמן להדביק את הפער...
בעליות:
בעליות טכניות קצרות, לא חשתי כאילו משהו נפגע. כן, במקום לעלות אותן לאט - צריך לבוא במהירות גבוהה יותר, בנחישות גבוהה יותר - בעיקר בגלל יכולת הפידול במהירויות איטיות - אבל העליות הטכניות הקצרות לא היוו הבדל משמעותי ביכולות של האופניים.
העליות הטכניות הארוכות יותר, אלה בהן ניצלתי את ההילוכים ה"קלים" בעבר, כן הדגימו לי בצורה הטובה ביותר את ההבדל ואת הצורך להתאים את הרכיבה שלי לאופניים. גיליתי שעליות שבאופניים "רגילים" הייתי עולה בלי לחשוב, גורמות לי לא רק לחשוב - אלא גם להתאמץ. בתחילה זה היה קשה, אך אחרי שתיים - שלוש רכיבות מבינים שצריך לעבוד פשוט יותר קשה, לעמוד על הפדלים, לעבוד חזק עם הגוף - אבל הכל ניתן לביצוע, כשאתה יודע כבר למה לצפות...
עליות בשבילים לבנים - את אלה אי אפשר לעלות יותר בהילוך קל ולקחת את הזמן, אין איך לנוח. נעמדים על הפדלים ו"עפים" קדימה. בעליות ארוכות במיוחד הרגליים מתחילוות לשרוף, הריאות צועקות הצילו, אבל הן נגמרות מהר - הרבה יותר מהר.
בירידות:
צריך לתת להם לזרום. ממהירות מסויימת לא ניתן לפדל (אפשר, אבל היעילות של העניין ממש מוטלת בספק...). האופניים, בעקבות הזנב הקשיח, תזזיתיים יותר, הזנב מקפץ אם לא עומדים כמו שצריך ושומרים עליו. היעדר השיכוך משפיע גם על המהירות - האופניים מהירים יותר (ועקב המהירות - קופצניים אף יותר).
בירידות טכניות, כפי שרשמתי קודם, הצורך לשמור על הגלגל האחורי למטה הוא משמעותי במיוחד. במקומות בהם השיכוך המלא שמר על הגלגל האחורי צמוד לסלע, מצאתי אותו מתרומם פתאום ומאיים לעבור לי צעל הראש (איום שהתממש פעם אחת...). אבל גם כאן - עם מיקום נכון של הגוף, אין אלמנט שלא ניתן לביצוע...
קפיצות:
אני לא קפצן גדול, ההתנסות שלי בקפיצות מוגבלת, הכי רחוק שהגעתי היה עם אסף רסיס בהרי ירושלים לפני שנה. אבל עם הפרופט "ניקיתי" את רוב המקפצות והסלעים הגדולים בבן שמן. הקפיצה עם הזנב הקשיח שונה, שונה מאוד - כי אין מה שיספוג פרט לגוף שלך, גם קשה יותר "למשוך למעלה" במהירות איטית, כי אין שיכוך אחורי שישתף פעולה. אבל גם כאן, כמו במקומות אחרים, לקח מספר התנסויות עד שגיליתי שהאופניים אינם המגבלה - והם יאפשרו לי לעשות כל מה שרק אעשה נכון...
החזרה לזנב הקשיח מזכירה עד כמה השיכוך האחורי תרם ליציבות האופניים וכמה אני צריך לחזור ולפצות על חסרונו בעמידה וכיפוף ברכיים. המעבר לסינגל ספיד הבהיר לי שזה לא כמו לקבע הילוך באופניים רגילים. המאמץ הפיזי הנדרש הוא גדול בהרבה. גינות סלעים, שהיו החביבות עלי ביותר עד היום, בעיקר כאלה בעלייה, הפכו לאתגר ממשי. ההילוך הקשה יחסית לא מגיב היטב למהירות הנמוכה המתחייבת לפעמים ברצף מכשולים ארוך - וצריך לפצות על זה בטכניקה. בעליות ארוכות אין איך לנוח עם הילוך קל - פשוט צריך לדאוג שהן יסתיימו מהר יותר.
בסיכומו של דבר - החוויה היא כל מה שציפיתי ורציתי - ואף יותר. אני מסיים טיולים עם חיוך גדול הרבה יותר, עם תחושה שהאתגר שעמדתי בו היה משמעותי הרבה יותר.
אני נשאר, עם זאת, עם שני זוגות, כי עד שאגיע למצב בו אני יכול לעמוד באחד מטיולי המדבר עם הילוך בודד - אצטרך זוג עם הילוכים...
