ארוכה הדרך חזרה...

אבל הנה, אני כאן. מייד אחרי הניתוח התחילו לשאול אותי כל חמש דקות בערך ״וכל הזמן הזה את לא רוכב???״, שאלה שלוותה מייד בהשפלת מבט מצידי ותשובה רפה - ״כן, זו בערך התקופה הארוכה ביותר שעברה על ללא אופניים מאז גיל 4...״

כבר כמעט חודש שאני בפיזיותרפיה, מחזק את היד (40% מהכוח, נכון ליום שני האחרון...). טווחי התנועה עלובים, אבל לפחות הכאב הולך ופוחת. הצלחתי השבוע לפתוח בקבוק שתייה לבד, זה כבר הישג...

אני רץ שלוש - ארבע פעמים בשבוע. הבוקר רצתי כ 10 ק״מ, עד הכיכר של הסטף וחזרה. תמיד ראיתי את המספרים הגדולים של כלי הרכב עם האופניים על הגג / מאחור / בתוך הרכב, אבל אף פעם לא שמתי לב לאחוז הגבוה שלהם. הבוקר, כל רכב שני היה עם אופניים. והבוקר קינאתי. זהו, ביום שישי אני לוקח את האופניים ו׳מאשפז׳ אותם לטיפול (צמיג קדמי, חוץ מזה שהם ישבו במחסן כמעט חצי שנה...). שבוע אחרי, אני מתכוון להתחיל בסיבוב קטן בחניה ומשם נראה כבר מה קורה. אני צופה בעיה בהילוכים (כי הפעלת האגודל כואבת והוא חלש...) ובלחיצה עם הבלמים. חוץ מזה, מפחיד אותי לשים כ״א הרבה משקל על היד, ומעניין מה תהיה ההשפעה של ההגבלה הגדולה של טווח התנועה על היכולת שלי לתקל אלמנטים טכניים.

עוד נראה...

כאבים - האם זהו תחילתו של הסוף?

הלקח הראשון של כל הסיפור הזה הוא שאסור, בשום פנים ואופן, להתעלם מסימן האזהרה הפשוט והבולט ביותר שהגוף שלנו יכול לתת לנו - מהכאבים.

הלקח השני הוא שלפעמים, גם אם לא תתעלם, תבדוק ותחקור - לא תוכל למנוע את הנזק שנוצר, כי תת אבחון ובערות הם דברים נפוצים גם בעולם הרפואה...

הלקח השלישי הוא שעדיף לפעמים שיהיה לך פזיותרפיסט אחד טוב ושני חברים שדואגים לך, מאלף אורטופדים גרועים.

מעשה שהיה - כך היה (ועודנו...):

ככל שאני זוכר, כבר הרבה שנים כואב לי להשתמש במהדק.  גם את המכשירים האלה שלוחצים בכף היד בשביל לחזק אותה אף פעם לא אהבתי, כי כאב לי להשתמש בהם.  שנים.  בלי להדק הסתדרתי, וכושר עשיתי בדברים גדולים וחשובים יותר מחוזק כף היד.  הסתדרתי לא רע.

עד לפני 9 חודשים בערך.  במאי 2010 התחיל לכאוב לי בשורש כף היד, בלי גירוי של מאמץ אמיתי.  כאב לי בזמן שעשיתי שכיבות שמיכה, כאב לי כשהרמתי דברים כבדים.  אבל הייתי עסוק בפו"ם, ולא היה לי זמן לזה.  לא היה לי זמן לזה - עד שזה ניצח אותי.  מה זה ניצח אותי? - הגעתי למצב שלא הצלחתי להרים בקבוק קולה של ליטר וחצי.  דיאט!
זה היה השלב שבו החלטתי לפנות לאורטופד.  הראשון שפנוי.  לקח לי שבוע וחצי להגיע אליו, ולקח לו חמש דקות להחליט שיש לי דלקת בגידים.  "אין בעיה - עשרה ימים של NSAIDS, סד לקיבוע ואולטראסאונד בשביל להיות בטוח".  אז באמת ראו באולטרסאונד ממצאים שמתאימים לדלקת - והלכנו עם זה.
לשמחתי (בדיעבד), התעקשו כמה אנשים שאלך לפיזיותרפיה, כי יש לי גם מוגבלות בולטת בתנועה.  ואם כבר פיזיותרפיה, אז אצל הטוב ביותר בצבא.  אריה השכיב אותי על השולחן אצלו ועשה לי טיפול עם מחטים וחשמל - זה שחרר את השרירים וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.  אבל את דעתו של אריה זה לא הניח - "יש לך חופש גדול מדי במפרק, זו לא סתם דלקת.  זה לא מוצא חן בעיני...".

אוי כמה שהוא צדק.  אוי, כמה מזל יש לי...

לקח לי חודש להגיע לאורטופד מומחה בכירורגית כף יד.  איך שהוא לקח לי את היד לבדיקה ראשונית, הוא אמר שזו לא סתם דלקת.  צילום של היד מכמה זויות - והוא אפילו נתן לזה שם:  מחלת קינבוק.  הוא לא ממש טרח להסביר מה זה אומר, רק שצריך לעשות MRI ומיפוי עצמות בשביל לאמת את האבחנה שלו.  למקושרים שלי לא לקח יותר משבועיים לעזור לי לגמור את שתי הבדיקות האלה, שאפשר לחכות להן חודשים (זה החלק של המזל עם החברים...).  מתוצאות ה MRI היה ברור שהאבחנה הראשונית של מומחה כף היד הייתה נכונה ושהבעיה כבר מעבר לשלב של הטיפול הקונבנציונלי.  במקביל לתיאום תור לתשובות אצל מומחה כף היד בחר"פ, תיאמה לי דורית בנוהל מהיר תור אצל מנהלת מחלקת כף יד בעין כרם.

בצילום רנטגן

ב MRI

היום הגעתי לד"ר פידהורץ.  גם כאן ניתן לחוש מייד שמדובר במומחית שיודעת בדיוק מה היא עושה.  אבל היה חסר לה CT. נחסוך את שעות הבירוקרטיה של האישורים - עשיתי CT.  עוד לפני כן היא הודיעה לי כמה דברים:

1.  אני בשלב שבו הברירה היחידה היא ניתוח.  אין מוצא אחר.
2.  אני צריך לבחור בין ויתור על מרבית מחופש התנועה במפרק כף היד, לבין ויתור על אחוז משמעותי מכוח האחיזה של כף היד עצמה.
3.  אין מה לדחות את הניתוח, משמעות הזמן היא נזק נוסף, והחמרה יכולה להיות משמעותית עד כדי צורך בקיבוע מלא של מפרק שורש כף היד.
4.  אסור לי לרכב באופניים, או לעשות אימון הכולל ידיים בחדר הכושר (לפחות אני יכול לרוץ, נכון?).
5.  לניתוח תקופת החלמה ארוכה במיוחד של שלושה חודשים בגבס.
6.  יש מקום לניתוח מחר.

אחרי שעשיתי את ה CT בנוהל דחוף (כי מחר ניתוח...), הודיעו לי מהמחלקה שאני נדחה בינתיים - כי נכנסו כמה מקרים דחופים למחר.

נכון לעכשיו - אני מחכה...

לפתוח את הצ'אקרות עם אסף בהרי ירושלים

אחת לכמה זמן אתה פוגש מישהו שמלמד אותך משהו.  לפעמים הוא מראה לך שהמיקום של הקליט לא נכון, או יכול להיות טוב יותר, לפעמים הוא יראה לך שאם תטה את הגוף קדימה ואת כתף שמאל קצת יותר למטה - בליווי מבט נכון - הגלגל האחורי לא רק יעלה באויר, אלא גם יסתובב בכיוון שרצית.

אנשים אחרים יראו לך שמה שחשבת שלא אפשרי - או לפחות לא בשבילך - אפשרי גם אפשרי ואפילו בקלות.  לפני כמה שנים סער הראה לי שאני מסוגל לרדת דברים שעד אז לא דמיינתי.  היום אסף לקח אותי לקפוץ ולימד אותי שהגבולות שלי בכלל לא עוברים במטר של דרופ, אלא יותר - הרבה יותר.

אסף זה אסף (לוץ) רסיס.  והיום הוא לימד אותי משהו חדש.  לא טכניקה, לא תנוחה או תנועה, אלא לשבור מגבלה.  לכל רוכב יש מגבלות בראש, כאלה ששומרות עליו מרע, אבל גם מגבילות אותו מתיקול אלמנטים שבמקום לזרום אותם הוא מחפש את הצ'יקן ליין.

את הסשן של היום קבענו כבר מזמן.  קבענו בשבע בבוקר, אסף הגיע עם דור ואני לבד, כי בז'ה הלך לישון מאוחר מדי.  אסף החליט שנתחיל לתרגל קצת "על יבש", במקום עם כמה מקפצות בהרים.  אף פעם לא הייתי שם - וחבל...  יש שם ארבע מקפצות:

ארבע מקפצות (מימין לשמאל, לא כולל את הכניסה לסלופ...):

40 ס"מ, 100 ס"מ, 140 ס"מ ו 180 ס"מ

עם הכניסה לסלופ אפשר להוסיף בין 20 ס"מ למטר וחצי, תלוי במרחק הקפיצה

אני זורם אחרי אסף את הראשונה ואז מתחילים לתרגל אותן, הלוך ושוב.  אחרי פעם נוספת של הקטנה - אסף מודיע לי שהגיע הזמן להתקדם, "זרום אחרי את השנייה".  וזה עובד נהדר.  הנחיתה לסלופ נוחה ומפנקת - פשוט תענוג.  עוד פעמיים שלוש ואסף מפיל את הפצצה:  "עכשיו השלישית".  לזה לא הייתי מוכן.  אסף מסביר שבניגול לאחרות - לזו צריך לפדל בשביל לעלות, אבל ברגע שאתה עליה - תן לאופניים לזרום, לא מהר מדי - ולא ללחוץ על הבלמים.

הדקה שעמדתי מולה לפני שהתחלתי לזוז לכיוונה הייתה כמו נצח.  בסוף אני מבין שאין ברירה, ומתחיל - מפדל במעלה הרמפה ונותן לאופניים לגלוש לכיוון הקפיצה.  לא יודע מה עבר לי בראש, משהו חכם זה לא היה - והנה אני באוויר, בקפיצה הכי גבוהה שקפצתי אי פעם.  אני נוחת מעט שמאלה, אבל על הגלגלים (שניהם נוגעים יחד בקרקע...).  את תחושת האדרנלין בשנייה הזו קשה לתאר.

אסף בקפיצה מהמקפצה השלישית - אפשר לעשות שם שני מטר וחצי באוויר...

לוקח לי כמה דקות להירגע - ואני מבין שאני חייב לעשות את זה שוב, רק טוב יותר.  בניסיון השני אני נוחת גרוע למדי, הגלגל הקדמי נוגע ראשון בקרקע - בהפרש ניכר מהאחורי - אני ממש עושה שם Nose Wheely שטותי - אבל מתאזן ויוצא מזה.  הקפיצה השלישית כבר בשליטה ואני מרגיש מספיק טוב איתה בשביל עוד כמה פעמים.  בפעם האחרונה אני מגיע מהר, ונוחת ממש בקצה הסלופ.  הפרש הגבהים בקפיצה הזו עבר את השני מטר, בקלות. שאסף מכריז שעוברים מקום, לא לפני שעושים סיבוב קטן באזור.

התחנה הבאה היא במועצה במבשרת, מורידים שם את דור עם האופניים של כולם וקופצים עם שתי המכוניות למה שהיה פעם הבלאק סטיר (שנסגר מתישהו, לא יודע למה או מתי...).  עולים חזרה באוטו שלי, מתארגנים ויורדים ברחוב מוצא הקטנה לסינגל "שבע האחיות".  בכניסה לסינגל אסף נותן תדרוך לגבי ההתחלה :  "יורדים קצת ואז יש דרופ, אין לך בעיה איתו - קפצת גדולים יותר הבוקר, זה משהו כמו 60 ס"מ".  ונכנס פנימה.  אני מייד אחריו - ומגיעים לדרופ.  רק כשאני באוויר אני מבין ש 60 ס"מ זה לא, זה הרבה יותר, בערך פי שתיים (!) יותר.  אבל אני כבר באוויר, רק לשמור על יציבות, לנחות טוב (על הגלגל הקדמי קודם - שוב...) ולצרוח כי זה הדבר היחיד שהאדרנלין מאפשר.

60 ס"מ זה לא - אם הייתי יודע, לא הייתי קופץ...

לקח לי הרבה זמן להתגבר על מכת האדרנלין הזו, אבל חייבים להמשיך.  הסינגל נהיה טכני מאוד, ירידות תלולות עם קרקע טרשית, סינגל די ארוך שלא נותן מנוחה לרגע.  עוד שניים שלושה דרופים בדרך ומגיעים חזרה לרכב של אסף, שלושת האופניים עליו - ועולים למועצה.  התחנה הבאה - המחצבות, ליד הכיכר (אפשר אולי להתחיל לקרוא לה בין רוכבי האופניים "כיכר קאדנס", על שם החנות?).

שוב מקפיצים את הרכב של אסף למטה, ליד כיכר עין כרם בזמן שדור שומר על האופניים - ומתחילים בעלייה מכיכר המחצבות לראש ההר.  בראש ההר אסף מראה לי דרופ קטן, שהגישה אליו תוך כדי פנייה.  מבט קטן ואני אחרי אסף - כבר מרגיש בטוח בעצמי - מנקה אותו בקלות.  ממשיכים ונכנסים לג'ק.  ג'ק זורם ממש טוב, לכל אחד מהדרופים הענקיים (שאני עוד לא בנוי להם...) יש דרך עוקפת - והסינגל מלא גם ככה באלמנטים טכניים שפשוט כיף לתקל.

בדרך אסף מראה לי גם את ג'ק הגדול - דרופ של 3 מטר (יותר מזה...)ש"עושים פעם אחת בשביל לסמן וי...".  אני לא מחפש לסמן עליו וי, לא בשנים הקרובות...

מסיימים בכוס קפה ועוגה אצלי בבית.

כאן המקום להודות לאסף על אחד מימי הרכיבה המוצלחים שהיו לי - אחרי 25 (+) שנים על אופניים לא יוצא לי ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים - ואסף עזר לי כאן לפרוץ גבול שהראש שלי הציב.  כבוד!

דור קופץ את הקטנה

אסף מתבונן מלמעלה

אם תקפוץ מספיק רחוק, הסלופ מוסיף לך מטר וחצי, שניים ואף יותר...

אסף בגישה לקפיצה

אסף בקפיצה "קטנה"...

סרטונים מטיולים שונים: דרך הסוכר, ינואר 2011

סרטונים שערך ארז - ממצלמת הקסדה שלו...

 

מדבר יהודה - דרך הסוכר, ינואר 2011

מדבר יהודה הוא אזור גאוגרפי במזרח ארץ ישראל, בין הרי יהודה לים המלח. אורכו של המדבר הוא כ-85 קילומטר ורוחבו כ-25 קילומטר, הוא מוגדר מדבר צל גשם.  האזור מאופיין באקלים מדברי ובטופוגרפיה של רמה המסתיימת במזרח במצוק (חלק ממצוק ההעתקים) שאותו חורצים נחלים הזורמים ממערב למזרח. (מתוך ויקיפדיה).

היות מדבר יהודה כזה הופך אותו לאזור אידיאלי לטיולים בעונות המעבר ובחורף - תקופות בהן המדבר אינו חם מדי.  באופן לא מפתיע למנוסים בינינו - בחורף הוא יודע להיות אפילו מאוד קר...

היתרון הגדול במסלול הוא הירידות המצטברות (כ 1100מטר) לעומת העליות (קשה לי לאמוד, אבל מדובר על פחות מ 400...).  המסלול אינו מעגלי ודורש הקפצת כלי רכב בתחילתו והקפצת רוכבים בסופו.  יש מספר מקומות בהם ניתן להתחיל את המסלול:  בקידר, במעלה אדומים, בתחנת הדלק במישור אדומים או בתחנת הדלק בצומת כפר אדומים.  היום התחלנו בבית של אורן במעלה אדומים (הכתובת שמורה במערכת...).  התאספה קבוצה די גדולה - 18 איש.  בסוף סיימנו בשלוש קבוצות - עוד נספר על זה...

הקלטת ה GPS של שמואל...

את הרכיבה התחלנו, עוד לפני ההקפצה, בכוס קפה - שוב הגעתי בלי כפית, הפעם אורן זרק לי אחת מחלון המטבח...

אחרי הקפה וההקפצות (המטרה היא להשאיר כמה שיותר כלי רכב בכניסה לאלמוג או בתחנת הדלק - אם יש למי מהרוכבים ואן או רכב אחר שלוקח 7 אנשים - הסתדרתם...) מתחילים ברכיבה, במורד מספר גרמי מדרגות וקטע כביש קצר עד תחילת המסלול עצמו. ישר מתחילים בירידות מהירות, שכמו שאני תמיד אומר - "רק לשחרר בלמים ולעצום עיניים"...

תחילת המסלול היא בירידות בשבילי 4X4, מרוצפים באבנים קטנות, שהאופניים אוהבים לרחף מעליהם במהירות גבוהה.  לצערנו - האופניים לא ממש אוהבים שמנסים להסיט אותם מהקו הישר, או לעצור.  ללטף את הבלמים ולתת לאופניים לרוץ.  בשלב מסוים נכנסים לתוך ערוץ הנחל ורוכבים בתוכו (בהצלחה עם החלוקים הממש קטנים...) או על גדותיו עד המפגש עם עוד שני נחלים גדולים - מקום בו יש גב מים.

דבר נוסף שהיה ממנו הרבה באותו יום במסלול הוא רוכבים.  האיום בגשם בכל שאר חלקי הארץ, יחד עם העובדה שירד כאן גשם לפני שבוע, הופכים את המסלול לאידיאלי.  אפילו יש הרבה ירוק מסביב - מראה לא אופייני למדבר יהודה.  בכל עצירה בדרך עוצרת לידינו עוד קבוצה.  ולא רק שיש לידינו תמיד קבוצה - קהילת הרוכבים בארץ כנראה קטנה עדיין, כי תמיד מישהו הכיר מישהו...

מהנקודה הזו מתחיל הסינגל, שלצערנו מתחיל בעלייה רצחנית.  תחילתה בזוית לא נעימה בכלל (יש מסלול עוקף לעצלנים שבינינו, אך חובבי האתגרים יעלו כמו שצריך...) והמשכה, אחרי מישור קצר, בעלייה חביבה, עם שני מעברים טכניים בדרך.  כשמגיעים למעלה, יש זמן לפרוש ערכת קפה עד שמגיעים שאר החברים.

כוס קפה שנייה במדבר...

גיא הגיע חולה, 38 חום...

מהנקודה הזו, בשיא הגובה הזמני, יש כמה דרכים להמשיך - אנחנו מתפצלים לשתי קבוצות ונפגשים אחרי קילומטר.  אני בוחר בירישה שלא בסינגל, על הסכין - השלוחה שיורדת לכיוון שמורת מ=נחל אוג, ולא בשביל שיורד לאורך הרכס המקביל.

מתייעצים ומתווכחים על הדרך העדיפה למטה - זה עניין של טעם...

הירידה על הרכס עצמו

למטה נפגש המסלול שלנו עם שמורת נחל אוג, בתוכה אסור לרכב ולכן עובר המסלול צמוד לגבולה הצפוני.  הסינגל מטפס עוד מעט, מעין "גביית תשלום" על מה שעוד מחכה לנו בהמשך.  ומה מחכה בהמשך? - ירידות וסוויצ'בקים בסינגל סלעי זורם ומדהים.  פעם ראשונה כאן שאני רוכב מאחורי מישהו ולא מוביל - ופעם ראשונה שאני מוצא את עצמי מאיץ בשביל לעמוד בקצב שלו.  לא יודע אפילו איך קוראים לו, אבל הוא משך אותי בירידות כאן בצורה מעולה...

בסוף הקטע עומדים ומחכים לשאר הרוכבים - וכמה מהם לא מגיעים.  רוכבים מקבוצות אחרות שעוברים אומרים לנו שיש להם תקלה, ואבי שמגיע מודיע שנשברה אוזן.  זה בסדר, אהרון וגיא סרוסי בחורים מסודרים ולאהרון יש אוזן חלופית - עניין של 10 דקות.  אחרי 20 מרימים טלפון לשאול מה קרה.  מתברר שלא רק האוזן נשברה, אלא גם המעביר - ומה שלקח זמן זה להבין שהוא בכלל נשבר, כי מה שבעצם נשבר הוא הקפיץ הפנימי.   מדהים ככל שזה יהיה - לאהרון יש גם מעביר חלופי בתיק!!!

אחרי עוד 20 דקות, כמה מהקבוצה נהיים לחוצים, תכננו להיות ברכב עד 1000, ונשארה להם חצי שעה עד שעת הגג.  אחרי ספירה זריזה של רוכבים וכלי רכב, חצי מהקבוצה (עשרה חברים) ממשיכים, אני נשאר עם השאר, לחכות לאחים סרוסי.  מרחוק רואים אותם יורדים את ההר, גיא מוביל ואהרון אחריו.  הכל טוב עד שפתאום משהו עף מהאופניים של אהרון והוא נעצר.  אני מתחיל בטיפוס אליו, ומגלה שגם האוזן החלופית התעקמה לגמרי והמעביר נכנס לתוך הגלגל - ועיקם שם את כל החישורים.  לאהרון אין איך להמשיך.  איכשהו הוא מתגלגל למטה עד למקום בו עצרנו ומתקבלת החלטה שנמשיך עד לאלמוג, אהרון יירד את המעט שנשאר עד נבי מוסא וגיא יאסוף אותו משם עם הרכב שנמצא באלמוג.

ההמשך עד נבי מוסא שונה מהסינגל עד עכשיו - הקרקע יותר חולית, פחות אבנים והסינגל זורם במהירות גבוהה אפילו יותר.

בדרך כלל אנחנו עוצרים בנבי מוסא, אבל העיכובים עד עכשיו גורמים לנו פשוט לחלוף על פני המנזר המדהים ולהמשיך הלאה.  הדרך בה יורדים את שאר המרחק שונה מזו שאני מכיר - מצפון למנזר - וחוסכת לנו עלייה לא קצרה.  בדרך למטה, בקפיצה מעל ערוצון, נחתתי עם הגלגל האחורי על אבן וכל האויר שבו יצא בשנייה.  כל הג'יפה שבעולם לא תעזור עם כזה חור...

זה בסדר, יש לי שתי פנימיות חלופיות.  הראשונה דפוקה - אי אפשר לנפח.  גיר מוציא אחת משלו - ואחרי ניפוח מהיר עם בלון CO2 שלו - ממשיכים את שני הקילומטרים שנשארו לסוף...

דרך הסוכר לא לקחה לי כ"כ הרבה זמן מעולם.  אבל היה כיף כמו תמיד, ופגשתי היום רוכבים חדשים - עם חלקם אני מקווה שעוד ארכב בעתיד.

אין מקום טוב מכאן להעלות תמונות מהפעמיים הקודמות שהייתי כאן:

לקבל את השנה החדשה, בגשם

אז מה יכול להיות מושלם יותר מה 1.1.11?

1.1.11 שיוצא בשבת.  שישי בערב יוצאים למרסלו וטליה, אוכל משובח וחברה נהדרת, חוזרים הביתה ואחרי שעתיים (או פחות) שינה - קמים לרכב.

איפה רוכבים הייתה השאלה במוקד העניינים אתמול בערב.  הייתי מתוכנן להדריך בבן שמן, אבל טיפ שהגיע מכמה חברים - שהגשם הפך את המקום לבוצי במיוחד - הביא לשינוי בתכניות.  SMS שהגיע מגיא בעיתוי מושלם הביא להחלטה על דרך הסוכר (שעוד ייכתב עליה כאן בהמשך העונה), ואני כבר מחכה לאחד המסלולים האהובים עלי, כולל הארכה ממעלה אדומים.

שעתיים וחצי של ציפייה ו SMS נוסף מגיא הורס את הערב - יורד גשם במעלה אדומים, המסלול המתוכנן בוצי ולא רכיב.  גיא מבטיח לחפש חלופות - ומקיים.  שעה מאוחר יותר הוא מודיע שנפגשים בבארי ברבע לשבע.  המידע מהשטח הוא שהמקום רטוב במידה וניתן לרכב בלי בעיה.

שש ועשרה אני שם (מי יכין קפה???) - קר, אבל יבש, ונראה שההימור צלח.  שש וחצי גיא מצטרף, עם האביזר היחיד שהיה חסר לי בשביל להתחיל להכין את הקפה לבד (כפית.  אפשר לאלתר, אבל כשאני יודע שיש לי את גיא לסמוך עליו...).  כשאופיר מגיע הקומקום כבר על האש והקפה מתבשל, גיתית ושגיא מגיעים לקפה מוכן.  דני עם תמיר ושמואל מגיעים לשאריות...

מתארגנים ויוצאים.  קצת קריר - אבל במידה - קצת חלק - במידה מאתגרת.  המסלול בבארי זורם וכיפי, משהו שבין XC לסינגל לא טכני.  חביב.  לא מה שהייתי עושה מבחירה, אבל בהחלט מהנה עם חברה טובה.  אחרי כמה קילומטרים מגיעים לפיצול ממנו יוצא המעגל הצפוני ומחליטים ללכת על האופציה הארוכה.  הטפטוף הקליל שהתחיל לא הפיל לנו אסימון...

אחרי חצי מהמעגל (כחמישה קילומטר...) הטפטוף נהיה גשם - שהלך והתגבר - והבוץ נהיה יותר ויותר דביק, יותר ויותר חלקלק.  בסוף השמינית החלטנו שלהמשיך את שאר המסלול (עוד 15 ק"מ בערך) יהיה מיותר, רטוב ובוצי מדי.  הדרך חזרה פשוטה יחסית - "חתכנו" לכביש ומשם חזרה ל'לה-מדווש' לכוס קפה וקיטורים על מזג האוויר...

אני לא נוטה לחתוך טיול לפני הסוף, זה נותן תחושה של חוסר מיצוי, אבל ישנן פעמים שניסיון עיקש להמשיך ולרכב יכול להביא אותך למקומות לא טובים.  גם ככה חזרתי הביתה מלא בוץ - נכנסתי למקלחת עם הבגדים...

שבת הבאה גם צפוי גשם, אני מקווה שלא במדבר יהודה, כי דרך הסוכר שבוע אחרי גשם זה אידיאלי...