את רוב הלילה ביליתי בניסיונות לפתור את בעיית מוזיקת הרקע בוידאו הסיכום של היום הראשון ושל השני, אותה בעיה שבגללה אני לא יכול להעלות כאן את הקטעים (אבל הם בפייסבוק - תיכנסו ותראו...). בנוסף לזה כל כך רציתי לשמוע את דורית שהרמתי אליה טלפון בשבע בבוקר. אצלה. זה אומר חמש כאן...
אחרי (שוב...) ארוחת בוקר רגילה דידינו לכיוון החנות. הגיע הזמן להכיר לכם את אולי, המכונאי. רוכב אופניים בעצמו, בחור גרמני שמנמן וחביב שדואג שכל יום נקבל זוג נקי, משומן ומטופל היטב. מעבר לזה אולי הוא בחור מקסים - נספר על זה בסוף היום.
אחרי כמה דקות מתחילה להצטבר חבורה גדולה יותר ממה שהיינו רגילים. לרודי (המדריך מהיום הראשון) מצטרפת מדריכה בשם לילי, בחורה שהייתה אלופה ברכיבת XC - ורואים עליה שהיא רוכבת חזקה. בנוסף, שני חברים שלא הכרנו, שניהם דוברי גרמנית (מה חדש?), האחד מצ'ילה (קרדיולוג...) והשני משוויץ. ורנון ביום האחרון שלו באי מבטיח שהיום זה אחד הטובים...
אחרי היכרות קצרה והסבר של רודי על המסלול להיום, הולכים להעמיס את הטרנזיט. התוכנית להיום היא הקפצה לאותו מקום שבו התחלנו אתמול, טיפוס קצר בכביש (אצלם קצר זה 200 מטר בגובה, טוב?), המשך של בערך 15-17 ק"מ בשביל 4X4 עם טיפוס של עוד 300-400 מטר ואחרי זה סינגלים. רודי הבטיח שהיום זה זורם בקטעים מסוימים, אבל יש קטעים טכניים כמו שאני אוהב...
נכנסים כולנו לטרנזיט ודניאל, ביחד עם ליזה (גרמניה בלונדינית בגובה 1.90 מ', חברה של דניאל...) מקפיצים אותנו לנקודת ההתחלה. שוב - הטיפוס בכביש המפותל, עם הנופים המשכרים ודבר שעוד לא הזכרנו - תרבות הנהיגה. עד לכתיבת שורות אלה שמעתי שלושה צפצופים של מכוניות. שניים ברמזור ואחד לבקשתי (פירוט בהמשך...). בדרך למעלה, אם מגיעים מאחורי רכב איטי, הוא מפנה את הדרך (ואני מדבר על כלי רכב פרטיים, לא משאיות...). מגיעים לנקודת ההתחלה ופורקים זריז, ורנון כהרגלו - יוצא ראשון...
הטיפוס בכביש קצר מאתמול ואנחנו כבר יודעים מה מצפה לנו - זה עובר יותר מהר ומגיעים לנקודת תצפית ממנה רואים את לוס ליאנוס מגובה ראוי לשמו. זו כמובן הזדמנות לצילום קבוצתי - לצערי לא היה עובר אורח מזדמן להיות הצלם, אז רודי צילם.
מכאן יורדים מהכביש לדרך 4X4 שנמשכת בצידו המערבי של הרכס בכיוון דרום. מתחתינו הים, במין תחושה שאם רק נקפוץ חזק - ניפול לתוכו, גם מגובה 1200 מטר. השביל שונה מאתמול - ונותן הזדמנות לדבר על הגיאולוגיה של האי, הסבר שיעזור קצת גם בהמשך היום: האי לה פאלמה הוא אי געשי, ששורשיו נטועים בעומק 4000 מטר מתחת לפני הים. זה אומר שגובהו האמיתי של האי הוא 6400 מטר בערך. מכובד. האי כולו סלע געשי - בזלת. וזה אומר שהחול באי הוא בצבע שחור. מגניב. אז השביל עליו אנו רוכבים הוא שחור, והפעם גם חולי - כך שיש הרבה החלקות וזריקות זנב, בעיקר בקטעים בהם החול כבר התייבש.
באחד הקטעים אני מסתכל שמאלה ורואה הר חול געשי, שראשו נטוע בענן. רודי רואה שאני מסתכל ואומר לי - "אל תדאג - עוד נרד כזה, אפילו יותר תלול..."
בסוף גם הגיעו הסינגלים שהבטיח רודי - ובגדול. פנייה פתאומית שמאלה לסינגל בעליה מפתיעה את כולנו, אבל מתחילים ברכיבה. בשלב מסוים רודי מסתכל אלי ואומר "יש עכשיו שלושה קטעים בעיתיים - נראה אותך". בראשון ובשני לא הבאתי כבוד גדול לאומה, בשלישי זכיתי לתשואות ממנו. אחרי זה הוא סיפר לי שאף אחד לא עושה את השניים הראשונים. לא היה יכול להגיד קודם???
אחרי מנוחה קצרה, עם בננה או ג'ל למי שהביא, לובשים מגינים, כי רודי אמר שמכאן צריך. מתוך ההסבר של רודי אני מבין שהסינגל עכשיו הוא בירידה, חולי למהדרין וצריך לשמור על הקו. אחרי כמה זמן הוא נהיה סלעי (מסתכל אלי - "כמו שאתה אומר שאתה אוהב") ואחרי זה שוב חולי. "תהנו" הוא אומר ומתחיל לרכב. אני אחריו...
לאופניים כבר התרגלתי בגדול, אבל מדי פעם דברים קטנים מזכירים לי שאני לא מותאם סופית. הכידון רחב. רחב מדי לטעמי. בשלב מסוים עובר רודי צמוד לאיזה עץ ואני, בלי לשים לב עובד צמוד גם כן. צמוד מדי. הכידון פוגע בעץ והכתף שלי עפה לתוך הגזע. מכוח האינרציה אני ממשיך, אבל הרופא הצ'יליאני שהיה מאחורי אמר לי שזה נראה כואב. אני כבר שכחתי בשלב זה מהמכה - נזכרתי בה שוב במקלחת בערב. אני מקווה שהסימן הכחול יעבור עד שאגיע הבייתה...
הסינגל נהיה תלול ומהיר יותר ובחול העמוק קשה מאוד לשמור על הקו. רודי עף קדימה (הוא מהיר בטירוף...) ואני, בניסיון לעמוד בקצב נוסע ישר. רק מה? - הסינגל התעקל ימינה. זה לא שלא ראיתי - האופניים פשוט המשיכו ישר, כי החול היה עמוק מדי ואין היגוי. איכשהו תיקנתי - ובסוף רודי מחכה עם חיוך גדול. "כיף?" - "ברור!".
"יותם - עכשיו מתחיל הקטע שלך, סע ראשון, ניפגש בהמשך". ואני זז. בהתחלה ורנון לפני, אבל באיזשהו שלב הוא נותן לי לעבור קדימה ואני טס מסלעות ומדרגות. סוף סוף קצת קטעים כמו שאני אוהב... בשלב מסויים אני מגיע לשביל 4X4 ומחליט שכאן טוב להמתין. עוברת רבע שעה - ואף אחד לא בא...
בדיוק כשאני עולה על האופניים להתחיל לטפס חזרה, מגיעה לילי בשביל 4X4. "מישהו נפל" - "מי" - "לא יודעת, נראה לי חבר שלך" - "הכל בסדר" - "כן, נראה לי שיש פנצ'ר". מחכים. ורנון מגיע אחרי כמה דקות דרך הסינגל, ואחריו כולם. מסתבר שעדי נפל, אחריו השוויצרי. לצ'יליאני יש גפ פצעים - לא שאלתי ממה. מסתבר שבנוסף לקורבנות האלה - גבה הסינגל הזה גם פנצ'ר כקורבן - שלמעשה היה הגורם להתרסקות של השוויצרי. ההתרסקות שלו הייתה כ"כ קשה בעיניו שהוא לא עלה חזרה לסינגלים - ולילי הייתה איתו בשבילי 4X4 מקבילים עד סוף היום.
מכאן חזרנו לחול, ורנון ביקש שאהיה אחריו - שיהיו לו כמה קטעים ממצלמת הקסדה. בשמחה. ממשיכים לרדת בחול, זנב נזרק כל פעם שלא שמים לב - ונשפכים לתוך עיירה קטנה שבה מכריז רודי על הפסקת קפה. הקפה לא בא לבד, הם הזמינו לנו מנה מיוחדת של המקום. זה מין בלינצ'ס עבה, מקופל לשניים שבתוכו גבינה מותכת. נשמע הזוי? - טעים!
ומכאן ממשיכים - ורודי מבטיח שיהיה ממש טוב. והוא צדק. זוכרים שהוא הבטיח ירידה תלולה בחול? אז הוא קיים. אני מוצא את עצמי עומד על צלע הר של חול שחור, שמרוב שהוא תלול - לא רואים את התחתית שלו - אלא רק צומת מרוחק קדימה - "סע, חכו לי בצומת". החול בירידה הזו עמוק מאוד וזוית הירידה מקשה מאוד. פעמיים נפלתי לחול עד שהבנתי את העקרון - תישען חזק אחורה ואל תיתן לגלגל הקדמי לגרום לך לאבד כיוון...
כשהגעתי למטה - רודי עוד לא התחיל. כשראיתי באיזו מהירות הוא יורד את זה - הבנתי למה הוא נתן לנו מרחק...
והכיף לא נגמר. ממשיכים בסינגל בחול, בנוף הייתי מגדיר אותו כנוף ירחי - וכל הזמן הים נמצא מתחתינו - וכל הזמן הוא עוד רחוק למטה, לא חשוב כמה כבר ירדנו וכמה מהר עשינו את זה.
בדרך עדי חוטף פנצ'ר - ובסוף מגיעים גם לכביש. כאן נגמרת רכיבת השטח להיום, אבל יש עוד 12 ק"מ לעשות על הכביש עד לנקודת הסיום - שם הבטיחו לנו רחצה בים. לוקח לי המון זמן להתארגן על עצמי, להוריד מגינים ולהפסיק את הצילום ממצלמת הקסדה, אז אני צריך לדחוף בכביש בשביל להגיע יחד עם כולם. הדבקתי את לילי עם הצ'ליאני והשוויצרי בערך קילומטר מהסוף... בדרך עוקפת אותנו משאים ובשביל הכיף אני מסמן לו עם היד - כן, מסתבר שיש לו צופר אוויר - זה משהו אוניברסלי!!!
זוכרים שהבטיחו לנו חוף שחור? אז קיימו. חול הים כאן הוא גם בזלתי - וחוף הים פשוט מהמם!
מעל החוף יש מסעדה קטנה. מה זה מסעדה? - צריף עם חמישה שולחנות בחוץ. בדיוק המיקום המושלם לסיום יום כזה, עם דג, בירה, ופלאן עם אספרסו לקינוח...
שתי מוניות מגיעות לאסוף אותנו חזרה, ולילי אומרת שייקח שעה וחצי. איך שעה וחצי? - אנחנו במרחק 40 ק"מ בקו אווירי מלוס ליאנוס! - ושוב אני נזכר שכאן לקו האווירי אין משמעות. וגם נזכר שחוץ מכביש אחד שבו נוסעים 70 קמ"ש - לא נוסעים פה יותר מ 50, שלא לדבר על 40 או אפילו 30 - גם בכבישים שבין הערים.
מגיעים ללוס ליאנוס בחושך, אבל עושים סיבוב בעיר לפני המקלחות, עדי צריך מזוודה חדשה ואני קניתי סיגרים למען מטרה נעלה. נשאר לי למצוא בקבוק יין מקומי, פיג'מות של בובספוג לבנות ומשהו לדורית...
מסתבר שהחברים מהחנות חיכו לנו לפרידה מורנון, שעוזב את האי מחר בבוקר, אז אנחנו מדדים בעייפות חזרה לפאב שליד החנות ומקנחים את היום בעוד (איך לא...) בירה.
טוב. זה לא דיוק פאב, אבל גם לא מסעדה. מה שכן - מסתבר שהבעלים הוא מומחה (ברמה של לימודים אקדמיים) בנושא של בשר חזיר. אני לא נוגע בכלום בחנות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהמבחר שיש לו, בדגש על זה שהייצור הוא עצמי...
לשאלה מה יהיה מחר עונה דניאל בהתחמקות, וממלמל משהו על 1000 מטר טיפוס. אני עשוי להאמין לו....
אחרי (שוב...) ארוחת בוקר רגילה דידינו לכיוון החנות. הגיע הזמן להכיר לכם את אולי, המכונאי. רוכב אופניים בעצמו, בחור גרמני שמנמן וחביב שדואג שכל יום נקבל זוג נקי, משומן ומטופל היטב. מעבר לזה אולי הוא בחור מקסים - נספר על זה בסוף היום.
חייכן, טוב לב ומכונאי שאוהב את מה שהוא עושה: אולי
אחרי כמה דקות מתחילה להצטבר חבורה גדולה יותר ממה שהיינו רגילים. לרודי (המדריך מהיום הראשון) מצטרפת מדריכה בשם לילי, בחורה שהייתה אלופה ברכיבת XC - ורואים עליה שהיא רוכבת חזקה. בנוסף, שני חברים שלא הכרנו, שניהם דוברי גרמנית (מה חדש?), האחד מצ'ילה (קרדיולוג...) והשני משוויץ. ורנון ביום האחרון שלו באי מבטיח שהיום זה אחד הטובים...
אחרי היכרות קצרה והסבר של רודי על המסלול להיום, הולכים להעמיס את הטרנזיט. התוכנית להיום היא הקפצה לאותו מקום שבו התחלנו אתמול, טיפוס קצר בכביש (אצלם קצר זה 200 מטר בגובה, טוב?), המשך של בערך 15-17 ק"מ בשביל 4X4 עם טיפוס של עוד 300-400 מטר ואחרי זה סינגלים. רודי הבטיח שהיום זה זורם בקטעים מסוימים, אבל יש קטעים טכניים כמו שאני אוהב...
מעמיסים...
נכנסים כולנו לטרנזיט ודניאל, ביחד עם ליזה (גרמניה בלונדינית בגובה 1.90 מ', חברה של דניאל...) מקפיצים אותנו לנקודת ההתחלה. שוב - הטיפוס בכביש המפותל, עם הנופים המשכרים ודבר שעוד לא הזכרנו - תרבות הנהיגה. עד לכתיבת שורות אלה שמעתי שלושה צפצופים של מכוניות. שניים ברמזור ואחד לבקשתי (פירוט בהמשך...). בדרך למעלה, אם מגיעים מאחורי רכב איטי, הוא מפנה את הדרך (ואני מדבר על כלי רכב פרטיים, לא משאיות...). מגיעים לנקודת ההתחלה ופורקים זריז, ורנון כהרגלו - יוצא ראשון...
הטיפוס בכביש קצר מאתמול ואנחנו כבר יודעים מה מצפה לנו - זה עובר יותר מהר ומגיעים לנקודת תצפית ממנה רואים את לוס ליאנוס מגובה ראוי לשמו. זו כמובן הזדמנות לצילום קבוצתי - לצערי לא היה עובר אורח מזדמן להיות הצלם, אז רודי צילם.
מכאן יורדים מהכביש לדרך 4X4 שנמשכת בצידו המערבי של הרכס בכיוון דרום. מתחתינו הים, במין תחושה שאם רק נקפוץ חזק - ניפול לתוכו, גם מגובה 1200 מטר. השביל שונה מאתמול - ונותן הזדמנות לדבר על הגיאולוגיה של האי, הסבר שיעזור קצת גם בהמשך היום: האי לה פאלמה הוא אי געשי, ששורשיו נטועים בעומק 4000 מטר מתחת לפני הים. זה אומר שגובהו האמיתי של האי הוא 6400 מטר בערך. מכובד. האי כולו סלע געשי - בזלת. וזה אומר שהחול באי הוא בצבע שחור. מגניב. אז השביל עליו אנו רוכבים הוא שחור, והפעם גם חולי - כך שיש הרבה החלקות וזריקות זנב, בעיקר בקטעים בהם החול כבר התייבש.
רחוק למטה - לוס ליאנוס. כבר 1500 מטר מתחתינו...
באחד הקטעים אני מסתכל שמאלה ורואה הר חול געשי, שראשו נטוע בענן. רודי רואה שאני מסתכל ואומר לי - "אל תדאג - עוד נרד כזה, אפילו יותר תלול..."
יותר תלול מזה? לרדת? בחול? רודי יותר מטורף ממני, יכול להיות?
כמו זוג יונים - למרות הפרשי הגילאים, זה עניין של זמן עד שרודי ולילי יודו שהם מאוהבים
בסוף גם הגיעו הסינגלים שהבטיח רודי - ובגדול. פנייה פתאומית שמאלה לסינגל בעליה מפתיעה את כולנו, אבל מתחילים ברכיבה. בשלב מסוים רודי מסתכל אלי ואומר "יש עכשיו שלושה קטעים בעיתיים - נראה אותך". בראשון ובשני לא הבאתי כבוד גדול לאומה, בשלישי זכיתי לתשואות ממנו. אחרי זה הוא סיפר לי שאף אחד לא עושה את השניים הראשונים. לא היה יכול להגיד קודם???
אחרי מנוחה קצרה, עם בננה או ג'ל למי שהביא, לובשים מגינים, כי רודי אמר שמכאן צריך. מתוך ההסבר של רודי אני מבין שהסינגל עכשיו הוא בירידה, חולי למהדרין וצריך לשמור על הקו. אחרי כמה זמן הוא נהיה סלעי (מסתכל אלי - "כמו שאתה אומר שאתה אוהב") ואחרי זה שוב חולי. "תהנו" הוא אומר ומתחיל לרכב. אני אחריו...
לאופניים כבר התרגלתי בגדול, אבל מדי פעם דברים קטנים מזכירים לי שאני לא מותאם סופית. הכידון רחב. רחב מדי לטעמי. בשלב מסוים עובר רודי צמוד לאיזה עץ ואני, בלי לשים לב עובד צמוד גם כן. צמוד מדי. הכידון פוגע בעץ והכתף שלי עפה לתוך הגזע. מכוח האינרציה אני ממשיך, אבל הרופא הצ'יליאני שהיה מאחורי אמר לי שזה נראה כואב. אני כבר שכחתי בשלב זה מהמכה - נזכרתי בה שוב במקלחת בערב. אני מקווה שהסימן הכחול יעבור עד שאגיע הבייתה...
הסינגל נהיה תלול ומהיר יותר ובחול העמוק קשה מאוד לשמור על הקו. רודי עף קדימה (הוא מהיר בטירוף...) ואני, בניסיון לעמוד בקצב נוסע ישר. רק מה? - הסינגל התעקל ימינה. זה לא שלא ראיתי - האופניים פשוט המשיכו ישר, כי החול היה עמוק מדי ואין היגוי. איכשהו תיקנתי - ובסוף רודי מחכה עם חיוך גדול. "כיף?" - "ברור!".
"יותם - עכשיו מתחיל הקטע שלך, סע ראשון, ניפגש בהמשך". ואני זז. בהתחלה ורנון לפני, אבל באיזשהו שלב הוא נותן לי לעבור קדימה ואני טס מסלעות ומדרגות. סוף סוף קצת קטעים כמו שאני אוהב... בשלב מסויים אני מגיע לשביל 4X4 ומחליט שכאן טוב להמתין. עוברת רבע שעה - ואף אחד לא בא...
ורנון התנדב לצלם אותי באחד הקטעים הטכניים
בדיוק כשאני עולה על האופניים להתחיל לטפס חזרה, מגיעה לילי בשביל 4X4. "מישהו נפל" - "מי" - "לא יודעת, נראה לי חבר שלך" - "הכל בסדר" - "כן, נראה לי שיש פנצ'ר". מחכים. ורנון מגיע אחרי כמה דקות דרך הסינגל, ואחריו כולם. מסתבר שעדי נפל, אחריו השוויצרי. לצ'יליאני יש גפ פצעים - לא שאלתי ממה. מסתבר שבנוסף לקורבנות האלה - גבה הסינגל הזה גם פנצ'ר כקורבן - שלמעשה היה הגורם להתרסקות של השוויצרי. ההתרסקות שלו הייתה כ"כ קשה בעיניו שהוא לא עלה חזרה לסינגלים - ולילי הייתה איתו בשבילי 4X4 מקבילים עד סוף היום.
רודי טס לתוך העיר...
מכאן חזרנו לחול, ורנון ביקש שאהיה אחריו - שיהיו לו כמה קטעים ממצלמת הקסדה. בשמחה. ממשיכים לרדת בחול, זנב נזרק כל פעם שלא שמים לב - ונשפכים לתוך עיירה קטנה שבה מכריז רודי על הפסקת קפה. הקפה לא בא לבד, הם הזמינו לנו מנה מיוחדת של המקום. זה מין בלינצ'ס עבה, מקופל לשניים שבתוכו גבינה מותכת. נשמע הזוי? - טעים!
ומכאן ממשיכים - ורודי מבטיח שיהיה ממש טוב. והוא צדק. זוכרים שהוא הבטיח ירידה תלולה בחול? אז הוא קיים. אני מוצא את עצמי עומד על צלע הר של חול שחור, שמרוב שהוא תלול - לא רואים את התחתית שלו - אלא רק צומת מרוחק קדימה - "סע, חכו לי בצומת". החול בירידה הזו עמוק מאוד וזוית הירידה מקשה מאוד. פעמיים נפלתי לחול עד שהבנתי את העקרון - תישען חזק אחורה ואל תיתן לגלגל הקדמי לגרום לך לאבד כיוון...
והכיף לא נגמר. ממשיכים בסינגל בחול, בנוף הייתי מגדיר אותו כנוף ירחי - וכל הזמן הים נמצא מתחתינו - וכל הזמן הוא עוד רחוק למטה, לא חשוב כמה כבר ירדנו וכמה מהר עשינו את זה.
בדרך עדי חוטף פנצ'ר - ובסוף מגיעים גם לכביש. כאן נגמרת רכיבת השטח להיום, אבל יש עוד 12 ק"מ לעשות על הכביש עד לנקודת הסיום - שם הבטיחו לנו רחצה בים. לוקח לי המון זמן להתארגן על עצמי, להוריד מגינים ולהפסיק את הצילום ממצלמת הקסדה, אז אני צריך לדחוף בכביש בשביל להגיע יחד עם כולם. הדבקתי את לילי עם הצ'ליאני והשוויצרי בערך קילומטר מהסוף... בדרך עוקפת אותנו משאים ובשביל הכיף אני מסמן לו עם היד - כן, מסתבר שיש לו צופר אוויר - זה משהו אוניברסלי!!!
זוכרים שהבטיחו לנו חוף שחור? אז קיימו. חול הים כאן הוא גם בזלתי - וחוף הים פשוט מהמם!
מעל החוף יש מסעדה קטנה. מה זה מסעדה? - צריף עם חמישה שולחנות בחוץ. בדיוק המיקום המושלם לסיום יום כזה, עם דג, בירה, ופלאן עם אספרסו לקינוח...
שתי מוניות מגיעות לאסוף אותנו חזרה, ולילי אומרת שייקח שעה וחצי. איך שעה וחצי? - אנחנו במרחק 40 ק"מ בקו אווירי מלוס ליאנוס! - ושוב אני נזכר שכאן לקו האווירי אין משמעות. וגם נזכר שחוץ מכביש אחד שבו נוסעים 70 קמ"ש - לא נוסעים פה יותר מ 50, שלא לדבר על 40 או אפילו 30 - גם בכבישים שבין הערים.
מגיעים ללוס ליאנוס בחושך, אבל עושים סיבוב בעיר לפני המקלחות, עדי צריך מזוודה חדשה ואני קניתי סיגרים למען מטרה נעלה. נשאר לי למצוא בקבוק יין מקומי, פיג'מות של בובספוג לבנות ומשהו לדורית...
מסתבר שהחברים מהחנות חיכו לנו לפרידה מורנון, שעוזב את האי מחר בבוקר, אז אנחנו מדדים בעייפות חזרה לפאב שליד החנות ומקנחים את היום בעוד (איך לא...) בירה.
טוב. זה לא דיוק פאב, אבל גם לא מסעדה. מה שכן - מסתבר שהבעלים הוא מומחה (ברמה של לימודים אקדמיים) בנושא של בשר חזיר. אני לא נוגע בכלום בחנות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהמבחר שיש לו, בדגש על זה שהייצור הוא עצמי...
לשאלה מה יהיה מחר עונה דניאל בהתחמקות, וממלמל משהו על 1000 מטר טיפוס. אני עשוי להאמין לו....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה