יום שישי, 17 בדצמבר 2010

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: היום השישי (והאחרון) - רטוב עד לשד עצמותי

כבר אתמול בערב התחיל לרדת גשם.  לא איזה טפטוף מעצבן, לא שתי טיפות פה ועוד אחת שם - גשם.  שוטף.  די ברור של Rock de Los Muchachos לא נגיע, פקיד הקבלה במלון אומר שדווקא הגשם לא מהווה בעיה - הרוחות החזקות שצפויות להיום עשויות לשבש את התוכניות של כולם.  הוא גם זרק משהו על זה שאולי יסגרו את שדה התעופה, אבל מבטיח לי שמטוסים גדולים ינסו לנחות בכל מקרה - כמה מנחם...

בבוקר אני מבין שכל התפילות שלא נשאתי בלילה לא הועילו לכלום - בחוץ אפור, קר, גשם ורוח.  אבל אני לא אוותר על יום רכיבה.  בחיים.  אחרי ארוחת בוקר אני שם פעמי לחנות ביחד עם עדי.  בדרך פוגשים את יורגן שיושב לכוס קפה בבית הקפה הסמוך ואני מצטרף אליו.  אחרי שתי דקות בעל בית הקפה יוצא בריצה ומתחיל לפתוח את השמשיות - לא, לא יצאה שמש, התחיל שוב לרדת גשם...

כולנו מוודאים שיש לנו את כל הציוד ובין הטיפות רוכבים לנקודת המפגש עם דניאל - שמחכה עם הטרנזיט להקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה.  עד עכשיו לא אמרו לי מה נעשה היום ואחרי כמה דקות נסיעה אני מבין למה:  הם גם לא יודעים.  אני חושב שמבחינתם להישאר היום בבית זו האופציה המועדפת, אבל כל פעם ששואלים אותי אם לוותר - אני רוצה לרכב!

בהתחלה נוסעים מזרחה ומתחילים לטפס - זה לא עובד, החזית האפורה שם אימתנית למדי.  אחרי כמה דקות נסיעה דרומה מבינים שגם שם לא יילך ודניאל פונה צפונה.  דווקא שם יש סימנים של תקווה, השמיים לא אפורים ובין הלבן רואים אפילו גוון כחלחל.  מתחילים לטפס ומזג האויר מבהיר לנו שחיים קלים לא יהיו היום - ערפל, רטוב, קר ובעיקר - רוח חזקה.  הכבישים חלקים מאוד - וזה מרמז מה מצפה לנו עם הסלעים היום.



בשלב מסוים דניאל עוצר - "לרדת".  מתחילים לפרוק את האופניים ועדי מודיע סופית שהוא לא רוכב היום - לא במזג אויר כזה.  השאיר אותי עם שתי המכונות האלה - יורגן ורודי - ועוד כשמתחילים בטיפוס בכביש.  רודי אומר שמדובר ב"טיפוס קצר", אבל אני כבר מכיר את ה"קצר" הזה טוב מדי.  מתחילים לטפס - מכירים את הזוית של העליה בפנייה לעין כרם מהכביש לנס הרים?  אז זה ככה, אבל ארוך.  מאוד.  בדיוק כשאני חושב שזהו, הגענו לסוף העליה (כי רודי אמר "קצר"!!!), מופיעה מאחורי העיקול הזוועה:  הכביש נהיה כל כך תלול שהוא כבר לא סלול באספלט, אלא בטון, כי אספלט לא מחזיק זויות כאלה.  אפשר להגיד שכבר לא קר לי...

בטח ניחשתם שהטיפוס נגמר...  פותחים בולמים וזורמים בדאבל נחמד שמוכר לי מהיום השני של הטיול ואחרי 5 ק"מ בערך מגיעים למגדל תצפית שבו ביקרנו ביום השני.  אני שואל את רודי אם יורדים בשבילים של היום השני והוא אומר - "מה פתאום, היום יורדים בשביל הקשה יותר".  זה סוחט ממני חיוך...

יש לנו בערך 1200 מטר לאבד עכשיו, אין עליה אחת מכאן ועד סוף המסלול (חוץ מהעליה של 300 מטר מהחוף ללוס ליאנוס - אבל מי חושב על זה כאן?).  מיותר לציין שאנחנו עדיין בתוך ערפל כבד ורוח חזקה? - לא, כי נהנים מהרכיבה.

הירידה אלימה מאוד, תלולה עם סלעים גדולים שנהיו חלקים עקב הלחות והגשם שלפניה.



באמצע הדרך עוצרים עד סף המצוק ואני מביט בהמשך הדרך.  אנחנו עומדים בעצם על מצוק כשהשביל יורד על הצלא שלו בשביל צר ומפותל, "מרוצף" באותן אבנים גדולות וחלקות, והפניות הן פשוט סיבובים במקום.





אחרי מנוחה קצרה ממשיכים בדרך למטה.  הקטע השני של המצוק מוכר לי מהיום השני - ואני זורם אותו הרבה יותר מהר ובסופו "סוגר חשבון" עם גרם מדרגות שהפתיע אותי ביום השני, בגלל עיקול בסופו (מחיאות כפיים...).



מסיימים את הקטע הזה ואני מתכונן לנסיעת כביש קצרה כשרודי (זוכרים את רודי?) מודיע לי - "מה פתאום.  היום אתה יורד את הסינגל הבא כאן".  מדובר בסינגל שביום השני רודי הודיע שהוא קשה מדי (8/10).  יורגן מוותר ונוסע בכביש ואני כמעט נהרג שלוש פעמים בדרך למטה.  אבל ממש, לא בלשון ציורית בשביל הסיפור.  לסינגל הזה אני חוזר רק אחרי ששיפרתי בעוד כמה רמות את היכולות הטכניות שלי...

באמצע הסינגל מתחיל לטפטף עוד פעם ואני אומר - "טוב, עם טפטוף אני מתמודד לא רע...".

מגיעים למסעדה, מניחים את האופניים בחוץ ומזמינים אוכן ופתאום בחוץ - נפתחו שערי שמיים.  איזה מבול!  יורגן אומר שחצי שעה זה עובר והטיפוס ללוס ליאנוס יעבור מהר, רודי מסכים ואני חושש...

את הטיפוס העברנו בגשם, הגענו רטובים עד לשד עצמותינו.

היה יום נפלא!

2 תגובות:

  1. יש וידאו קצר של רודי יורד איזו ירידה, אבל אין מספיק זמן להעלות כי אנחנו יוצאים לשדה התעופה.

    אעלה את זה מהבית, כמו גם את כל הסרטים...

    השבמחק
  2. אנחנו סיימנו רכיבה יפיפייה במסגרת חגיגות היום הולדת של יעקב וגיא באילת. סך הכל כ-60 ק״מ. לדעתי חוץ ממני אף אחד בחבורה לא רכס מרחקים כאלה עד היום.
    צריך לעדכן את הבלוג גם בחוויותינו שלנו.

    להתראות בקרוב.

    השבמחק