היה נפלא. היה נהדר. אחת מהחוויות הטובות בחיי. אבל אני מתגעגע הבייתה והגיע זמן לחזור. הזמנו מונית לאתמול ב 1215, באדיבות דניאל שתיאם הכל. בשעה 0900 אני כבר ארוז ומוכן, קופץ לחנות לתת לרודי את סרט הסיכום של היום האחרון - הכנתי לו אותו במיוחד עם כתוביות באנגלית והרבה קטעים שלו רוכב, כי מגיע לו, מדריך מעולה וגם לימד אותי את רזי הסטופי...
ב 1200 אני כבר למטה. לא יכול יותר - חייב הבייתה. בקבלה אומר לנו דיויד (מקסים הבחור, עזר לנו כל כך בכל הזדמנות...) שנראה כאילו יש בעיה עם הטיסות, כי בסנטה קרוז יש סערה. סנטה קרוז היא בצד השני של האי. בגלל הגובה של הרכס באמצע האי, כאן יכולה לזרוח שמש בעוד בצד השני משתוללת סופה. זה לא משנה אם הטיסה מבוטלת או לא - לסנטה קרוז חייבים להגיע, בשביל לקבוע טיסות חדשות - איבריה לא עושים את זה בטלפון.
כל הדרך אני מתפלל שזו טעות, שיש טיסות ושאני אהיה בבית עד שבת בבוקר. למה? כי ככה תכננתי וזה האופי שלי. אבל בעיקר - כי עבר יותר משבוע ואני מתגעגע...
לא עזרו התפילות הפעם. איך שחצינו לצד השני של האי הבנתי שאף מטוס, לא משנה מי המטורף שמטיס אותו, לא ינחת במזג אויר כזה. המונית עפה מצד לצד מהרוח, וכשאנחנו רואים את שדה התעופה - מבינים שאין סיכוי שזה יקרה היום. גם הטרמינל נראה לא טיפוסי היום - מפוצץ אנשים, כי מסתבר ששישי זה היום של הטיסות באי...
כמו כל דבר כאן - גם התורים נעים בעצלתיים, ללא תחושת דחיפות לסיים משהו. אני מחליט להרים טלפון לניר, אולי הוא יוכל לעשות משהו. למרות שבארץ כבר על סף כניסת השבת, ניר זמין ומייד נרתם לעזור למצוא פתרון. כשמגיע התור שלנו - עומדות בפנינו מספר ברירות:
1. להזמין טיסות למחר בבוקר - יש מקומות, אבל טיסות כנראה לא יהיו. אם ניקח טיסה למחר והיא תתבטל, כנראה שכבר לא יהיו מקומות ליום ראשון, משמע - נטוס ביום שני ונהיה בבית רק בשלישי בבוקר...
2. להזמין טיסות ליום ראשון - יש מקומות, מזג האויר צפוי להתבהר וזו האפשרות המומלצת על ידי אנשי איבריה.
3. לקחת מעבורת לטנריף - אולי משם יהיו טיסות היום או מחר, ביום ראשון בטוח. מעבורת, דרך אגב, זה עסק של 60 יורו ואת זה איבריה לא משלמים...
בחרנו באופציה השנייה, מה שנקרא - ללכת על בטוח (או שלא, נדע רק כשנהיה על המטוס...). האופציה כוללת, דרך אגב, טיסה לטנריף, משם למדריד ומשם, אחרי 8 שעות המתנה, טיסה לישראל. מגיעים לישראל בחמש בבוקר...
תוך כדי מודיע לי ניר שהוא סידר לנו את החדרים במלון בלוס ליאנוס, ודיבר גם עם החברים ממועדון הרכיבה שידאגו לנו. זה לא הרבה, אבל שני דברים: אחד - הוא באמת לא יכול יותר בלוחות הזמנים והמציאות הזו. שתיים - זה מרגיע לדעת שיש מי שדואג לך (אולי סיפר לנו אחרי זה שניר ממש ממש דאג לנו והוא מאוד התרשם מזה...).
גם תוך כדי אני מדבר עם דורית ומודיע לה. אין לי מה להגיד, במקום להגיד לי לקפוץ לים ולשחות הביתה, היא מחזקת אותי ואומרת לי לנסות להנות מהזמן הנוסף באי ולא להתבעס יותר מדי. קבענו שכשאגיע למלון נעשה שיחת וידאו עם הבנות, כי כולם מתגעגעים...
כל התהליך בשדה התעופה מתנהל בספרדית, כשאני נעזר במשפחה אמריקאית ותיירת גרמניה, עם סיפור זהה. מתוך ארבעה דוכנים של איבריה - רק באחד יש פקידה דוברת אנגלית, אז כולנו מתרכזים אצלה. המשפחה מחליטה לקחת מעבורת - הם מקווים שלא יצטרכו ללון לילה בטנריף, כי זה ייצא להם יקר, הם לא תכננו על הוצאות נוספות וצריכים לחזור הבייתה. התיירת? - לוקחת את הבעסה בסבבה וחולקת את המונית חזרה איתנו. גם היא תטוס ביום ראשון, קבענו לחלוק את המונית בבוקר לשדה - חוסכים עוד כמה גרושים.
בחזרה במלון מחכה לנו דיויד ומודיע לנו שניר דיבר איתו והוא מבין את הבעיה שלנו והוא עושה לנו מחיר מיוחד (ד"א - מיוחד מאוד...) בגלל המצג וכי ניר הסביר לו (לא יודע מה ניר הסביר, אבל הוא הסביר טוב...).
בחנות החבר'ה מקבלים את פנינו בחיוכים - ואולי מודיע שזו פשוט הזדמנות לצאת בערב. אחרי שיחת וידאו ומנוחה קצרה - יוצאים למסעדה האיטלקית לארוחת ערב, עם אולי, רוברטו ומרקוס (הבחור השוויצרי). אני שם לב שמרוב העצבים של היום לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר, בשמונה וחצי. אני מוריד מנת פסטה ופיצה...
אחרי האוכל אני מחליט לא להמשיך לאוטופיה (הפאב הקבוע שלהם...) וחוזר למלון לישון - מה שלא כל כך מצליח לי...
בבוקר מזג האויר כאן בהיר מעט יותר, אבל קר עדיין, אני מבין שבסנטה קרוז השתפר מעט אבל עדיין יש בעיות עם חלק מהטיסות של היום (כל היום נוחתות וממריאות שתי טיסות...). מחר לא צפויות בעיות וכבר יש סיבה אחת לחייך טיפה בבוקר. אחרי ארוחת בוקר אני גם מצליח לעשות שיחת וידאו עם המשפחה ויוצא לקניות. במבט זריז, חוץ ממתנה שקניתי הבוקר לדורית (השלמה למתנה הראשונה...) - כל מה שקניתי לבנות זה ורוד. הסיפור עם ורוד זה נושא בפני עצמו, ברשותכם לא נפתח את זה כאן.
החלטתי לקנות מזוודה קטנה, כזו שאפשר להעלות למטוס. זה גאוני - אני יכול לקחת איתי כל מה שאני רוצה וצריך ולא לסחוב את זה על הגב, כי זה על גלגלים! גאון מי שהמציא את זה!
כל מה שאני עושה כרגע זה פשוט להעביר את הזמן עד מחר בבוקר, לא יותר...
רבע לשש אני כבר בלובי, מוכן לעשות צ'ק אאוט. בלה פאלמה דברים עובדים קצת אחרת, פקיד הקבלה כיבה את האור והלך לישון במשרד. בעדינות אני מדליק אור קטן והוא מופיע עם חיוך מתנצל. אוולין (התיירת הגרמניה) מגיעה אחרי כמה דקות ועדי מצטרף בסוף.
המונית מגיעה בול בזמן (סימן לבאות?) - מעמיסים את הציוד ויוצאים לדרך. ביציאה מהמנהרה בצד המזרחי של האי אני משחרר אנחת רווחה. עדיין חושך גמור - אבל אין רוחות עזות וגם גשם לא יורד. מגיעים לשדה ומגלים שמה שעובד במלון עובד גם כאן - ריק. אבל לגמרי. אין אף אחד. פחות משעתיים לפני הטיסה הראשונה ואין נפש חיה לדבר איתה. אני מת לקפה ובאין נפש חיה - גם קפה אין (לא הבאתי גזייה, זוכרים את הפרק הראשון?...).
אני מתחיל לקרוא את שלטי האזהרה בספרדית (ניסיתם פעם לקרוא משהו בשפה שבה אתם מבינים את האותיות, אבל לא את המילים? - בשעות מסויימות של היממה זה יכול להיות ממש מגניב) כשאוולין מופיעה עם מגש עם שלוש כוסות קפה. מסתבר שיש קומה שנייה, שבה יש קפיטריה שבדיוק נפתחה. בתזמון מושלם עם סיום הקפה, נפתח הדוכן לטיסה ואנחנו נרשמים לטיסות - עד ישראל (אופטימים).
שוב - כמו כל דבר באי זה לוקח זמן ועד שאנחנו מסיימים, כבר כל הטיסה הצטברה מאחורינו. עוד כוס קפה בקפיטריה למעלה ועולים למטוס. זה לא באמת מטוס, אלא יותר אוטובוס קטן עם כנפיים, דומה לטיסות בין אילת לת"א. הטיסה לטנריף קצרה - מספיקים לעלות, לחלק שתייה ויורדים.
בטנריף ממתינים שעתיים וחצי לטיסת המשך. זה עולה בעוד כוס קפה ושתי כוסות מיץ תפוזים (סחוט במקום...). עדי קונה צדפים (תהרגו אותי - לא יודע...) ואני מאחסן אותם במזוודה הקטנה.
כנראה שהצטברו להם הרבה ביטולים ובעקבות כך הרבה אנשים בטנריף, כי אנחנו יוצאים משם למדריד על מטוס שלרוב משמש לטיסות טרנס אטלנטיות - כזה שיש בו שמונה טורי כסאות, שני מעברים וטלויזיות מעל הראש (לא, לא טלויזיות אישיות...). הטיסה כאן ארוכה יותר - ואני מספיק לראות עוד שני פרקים של House.
נוחתים במדריד, עוזרים לאוולין להבין לאן היא צריכה להגיע (היא ממהרת, כי יש לה פחות או יותר בדיוק את הזמן הנדרש להגיע לטיסה) ומתחילים להתמודד עם ההבנה שיש לנו שמונה שעות וחצי להעביר כאן. מתחילים בארוחה (אל תאכלו את הבורגר כאן, הוא יבש וגרוע - השניצלונים לעומת זאת טריים וטעימים...) ומתחילים להסתובב. בקניון הכי גדול בעולם אני משתעמם מהסיבובים האלה אחרי חצי שעה, כאן אחרי עשר דקות אני ממצה - ומחליט להמשיך לצפות ב House.
למה אני אוהב אותו? מעבר לציניות ולזה שהוא עוסק במקרים רפואיים לא מעניינים בכלל, יש כמה דברים שאני מוצא מושכים בסדרה:
1. ד"ר קמרון (אני בעונה השנייה).
2. ד"ר קדי (מקווה שהיא תישאר, קמרון עוזבת, אני יודע...).
3. מישהו שם לב שלכל מקרה רפואי שהוא מטפל יש קשר לחיים האישיים / מקצועיים שלו?
4. ציניות וחוש הומור.
לא יודע כמה פרקים ראיתי, נאלצתי לשנות מיקום פעם אחת בגלל איזה רוסי שיכור (לא סטיגמה - הוא היה רוסי והוא היה שיכור, זו עובדה!) שהחליט להיטפל אלי ולשאול אותי שאלות (הוא לא הבין שאם אני עם אזניות ולא מגיב, זה בגלל שאני לא שומע ולא רוצה לשמוע?). הוא גם לא ממש ידע אנגלית - ולא קיבל את זה שאני לא יודע רוסית. הלכתי לחפש שקע אחר.
משהו קטן לגבי שקעים בשדות תעופה. למה לא שמים יותר? מה, קשה? צריך להכריח את האנשים לשבת בכל מיני פינות בשביל להטעין נגנים / מחשבים / מכונות גילוח (מכונות גילוח בעצם לא, לרוב יש בשירותים שקעים ליד המראות. מוזר...) וכיו"ב (וכיוצא באלה)? במדריד תחפשו את השקעים בעמדות כיבוי האש (לא אלה עם המטפים, שם אין, אלא אלה עם הצינור המגולגל, יש שקע אחד בכל אחת מהעמדות...).
שעה וחצי לפני הטיסה (שלוש כוסות קפה ומשהו כמו ארבע או חמש כוסות מיץ תפוזים מאוחר יותר...) מפרסמים את שער העלייה למטוס - ואני ממשיך לראות את הסרטים לידו. לאט לאט מתאספים האנשים לטיסה ובאיחור של כמה דקות מתחילה העלייה אליו. אני מבין שני דברים - המטוס הולך להיות מלא עד אפס מקום ונוכחות קבוצת כדורסל שלמה לא הולכת לשפר את המצב...
הטיסה חסרת אירועים מיוחדים פרט לצפיפות המובנת מאליה וארוחת הערב חסרת הטעם - תוותרו אם אתם לא גוועים ברעב. אבל גם זה נגמר בסוף - ונוחתים בישראל. אחרי ביקורת הדרכונים (חדי הזיכרון ביניכם ייזכרו בזיהוי הביומטרי) אוסף את הקנייה מהדיוטי פרי ואת המזוודה ומאתר את עדי. הוא מראה לי את חבר שלו שעובד במכס לוקח הצידה שני בלדרים שהיו בטיסה שלנו ויוצאים.
אני חוזר הבייתה במונית שירות, שהנהג שלה ניסה הכל בשביל לעשות עוד כמה גרושים, כולל לחכות שעה שלמה עם חמישה אנשים עד שיגיעו עוד, לנסות לשכנע אותנו להוסיף כסף בשביל שייצא עם תשעה במקום לחכות לעשירי, לנסות לשכנע זקנה מסכנה לוותר על מקומה בשביל שיהיה מקום לחמישיית חרדים שסירבו להתפצל ועוד.
בסוף, לשמחתי, הייתי הראשון לרדת - אחרי הוא התחיל סבב שבטח נגמר כמה שעות טובות אחרי...
בבית חיכו לי הבנות (שולשתן - הגעתי שנייה לפני שיצאו לגן, בי"ס ולעבודה) ואחרי שהן יצאו - נחתי קצת.
לסיכום - למרות החזרה הארוכה, זהו סיום של אחת החוויות הטובות בחיי, שבוע של הנאה מאתגר בלתי פוסק. אם היה לבנות מה לעשות באי - החוויה הייתה מושלמת, אבל צריך לאהוב משהו מאוד מסויים בשביל זה...
תודה לדורית ולבנות שאפשרו לי את זה, בלי הגב שלכן - לא הייתי יכול...
ב 1200 אני כבר למטה. לא יכול יותר - חייב הבייתה. בקבלה אומר לנו דיויד (מקסים הבחור, עזר לנו כל כך בכל הזדמנות...) שנראה כאילו יש בעיה עם הטיסות, כי בסנטה קרוז יש סערה. סנטה קרוז היא בצד השני של האי. בגלל הגובה של הרכס באמצע האי, כאן יכולה לזרוח שמש בעוד בצד השני משתוללת סופה. זה לא משנה אם הטיסה מבוטלת או לא - לסנטה קרוז חייבים להגיע, בשביל לקבוע טיסות חדשות - איבריה לא עושים את זה בטלפון.
כל הדרך אני מתפלל שזו טעות, שיש טיסות ושאני אהיה בבית עד שבת בבוקר. למה? כי ככה תכננתי וזה האופי שלי. אבל בעיקר - כי עבר יותר משבוע ואני מתגעגע...
לא עזרו התפילות הפעם. איך שחצינו לצד השני של האי הבנתי שאף מטוס, לא משנה מי המטורף שמטיס אותו, לא ינחת במזג אויר כזה. המונית עפה מצד לצד מהרוח, וכשאנחנו רואים את שדה התעופה - מבינים שאין סיכוי שזה יקרה היום. גם הטרמינל נראה לא טיפוסי היום - מפוצץ אנשים, כי מסתבר ששישי זה היום של הטיסות באי...
כמו כל דבר כאן - גם התורים נעים בעצלתיים, ללא תחושת דחיפות לסיים משהו. אני מחליט להרים טלפון לניר, אולי הוא יוכל לעשות משהו. למרות שבארץ כבר על סף כניסת השבת, ניר זמין ומייד נרתם לעזור למצוא פתרון. כשמגיע התור שלנו - עומדות בפנינו מספר ברירות:
1. להזמין טיסות למחר בבוקר - יש מקומות, אבל טיסות כנראה לא יהיו. אם ניקח טיסה למחר והיא תתבטל, כנראה שכבר לא יהיו מקומות ליום ראשון, משמע - נטוס ביום שני ונהיה בבית רק בשלישי בבוקר...
2. להזמין טיסות ליום ראשון - יש מקומות, מזג האויר צפוי להתבהר וזו האפשרות המומלצת על ידי אנשי איבריה.
3. לקחת מעבורת לטנריף - אולי משם יהיו טיסות היום או מחר, ביום ראשון בטוח. מעבורת, דרך אגב, זה עסק של 60 יורו ואת זה איבריה לא משלמים...
בחרנו באופציה השנייה, מה שנקרא - ללכת על בטוח (או שלא, נדע רק כשנהיה על המטוס...). האופציה כוללת, דרך אגב, טיסה לטנריף, משם למדריד ומשם, אחרי 8 שעות המתנה, טיסה לישראל. מגיעים לישראל בחמש בבוקר...
תוך כדי מודיע לי ניר שהוא סידר לנו את החדרים במלון בלוס ליאנוס, ודיבר גם עם החברים ממועדון הרכיבה שידאגו לנו. זה לא הרבה, אבל שני דברים: אחד - הוא באמת לא יכול יותר בלוחות הזמנים והמציאות הזו. שתיים - זה מרגיע לדעת שיש מי שדואג לך (אולי סיפר לנו אחרי זה שניר ממש ממש דאג לנו והוא מאוד התרשם מזה...).
גם תוך כדי אני מדבר עם דורית ומודיע לה. אין לי מה להגיד, במקום להגיד לי לקפוץ לים ולשחות הביתה, היא מחזקת אותי ואומרת לי לנסות להנות מהזמן הנוסף באי ולא להתבעס יותר מדי. קבענו שכשאגיע למלון נעשה שיחת וידאו עם הבנות, כי כולם מתגעגעים...
כל התהליך בשדה התעופה מתנהל בספרדית, כשאני נעזר במשפחה אמריקאית ותיירת גרמניה, עם סיפור זהה. מתוך ארבעה דוכנים של איבריה - רק באחד יש פקידה דוברת אנגלית, אז כולנו מתרכזים אצלה. המשפחה מחליטה לקחת מעבורת - הם מקווים שלא יצטרכו ללון לילה בטנריף, כי זה ייצא להם יקר, הם לא תכננו על הוצאות נוספות וצריכים לחזור הבייתה. התיירת? - לוקחת את הבעסה בסבבה וחולקת את המונית חזרה איתנו. גם היא תטוס ביום ראשון, קבענו לחלוק את המונית בבוקר לשדה - חוסכים עוד כמה גרושים.
בחזרה במלון מחכה לנו דיויד ומודיע לנו שניר דיבר איתו והוא מבין את הבעיה שלנו והוא עושה לנו מחיר מיוחד (ד"א - מיוחד מאוד...) בגלל המצג וכי ניר הסביר לו (לא יודע מה ניר הסביר, אבל הוא הסביר טוב...).
בחנות החבר'ה מקבלים את פנינו בחיוכים - ואולי מודיע שזו פשוט הזדמנות לצאת בערב. אחרי שיחת וידאו ומנוחה קצרה - יוצאים למסעדה האיטלקית לארוחת ערב, עם אולי, רוברטו ומרקוס (הבחור השוויצרי). אני שם לב שמרוב העצבים של היום לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר, בשמונה וחצי. אני מוריד מנת פסטה ופיצה...
אחרי האוכל אני מחליט לא להמשיך לאוטופיה (הפאב הקבוע שלהם...) וחוזר למלון לישון - מה שלא כל כך מצליח לי...
בבוקר מזג האויר כאן בהיר מעט יותר, אבל קר עדיין, אני מבין שבסנטה קרוז השתפר מעט אבל עדיין יש בעיות עם חלק מהטיסות של היום (כל היום נוחתות וממריאות שתי טיסות...). מחר לא צפויות בעיות וכבר יש סיבה אחת לחייך טיפה בבוקר. אחרי ארוחת בוקר אני גם מצליח לעשות שיחת וידאו עם המשפחה ויוצא לקניות. במבט זריז, חוץ ממתנה שקניתי הבוקר לדורית (השלמה למתנה הראשונה...) - כל מה שקניתי לבנות זה ורוד. הסיפור עם ורוד זה נושא בפני עצמו, ברשותכם לא נפתח את זה כאן.
החלטתי לקנות מזוודה קטנה, כזו שאפשר להעלות למטוס. זה גאוני - אני יכול לקחת איתי כל מה שאני רוצה וצריך ולא לסחוב את זה על הגב, כי זה על גלגלים! גאון מי שהמציא את זה!
כל מה שאני עושה כרגע זה פשוט להעביר את הזמן עד מחר בבוקר, לא יותר...
רבע לשש אני כבר בלובי, מוכן לעשות צ'ק אאוט. בלה פאלמה דברים עובדים קצת אחרת, פקיד הקבלה כיבה את האור והלך לישון במשרד. בעדינות אני מדליק אור קטן והוא מופיע עם חיוך מתנצל. אוולין (התיירת הגרמניה) מגיעה אחרי כמה דקות ועדי מצטרף בסוף.
המונית מגיעה בול בזמן (סימן לבאות?) - מעמיסים את הציוד ויוצאים לדרך. ביציאה מהמנהרה בצד המזרחי של האי אני משחרר אנחת רווחה. עדיין חושך גמור - אבל אין רוחות עזות וגם גשם לא יורד. מגיעים לשדה ומגלים שמה שעובד במלון עובד גם כאן - ריק. אבל לגמרי. אין אף אחד. פחות משעתיים לפני הטיסה הראשונה ואין נפש חיה לדבר איתה. אני מת לקפה ובאין נפש חיה - גם קפה אין (לא הבאתי גזייה, זוכרים את הפרק הראשון?...).
אני מתחיל לקרוא את שלטי האזהרה בספרדית (ניסיתם פעם לקרוא משהו בשפה שבה אתם מבינים את האותיות, אבל לא את המילים? - בשעות מסויימות של היממה זה יכול להיות ממש מגניב) כשאוולין מופיעה עם מגש עם שלוש כוסות קפה. מסתבר שיש קומה שנייה, שבה יש קפיטריה שבדיוק נפתחה. בתזמון מושלם עם סיום הקפה, נפתח הדוכן לטיסה ואנחנו נרשמים לטיסות - עד ישראל (אופטימים).
שוב - כמו כל דבר באי זה לוקח זמן ועד שאנחנו מסיימים, כבר כל הטיסה הצטברה מאחורינו. עוד כוס קפה בקפיטריה למעלה ועולים למטוס. זה לא באמת מטוס, אלא יותר אוטובוס קטן עם כנפיים, דומה לטיסות בין אילת לת"א. הטיסה לטנריף קצרה - מספיקים לעלות, לחלק שתייה ויורדים.
בטנריף ממתינים שעתיים וחצי לטיסת המשך. זה עולה בעוד כוס קפה ושתי כוסות מיץ תפוזים (סחוט במקום...). עדי קונה צדפים (תהרגו אותי - לא יודע...) ואני מאחסן אותם במזוודה הקטנה.
כנראה שהצטברו להם הרבה ביטולים ובעקבות כך הרבה אנשים בטנריף, כי אנחנו יוצאים משם למדריד על מטוס שלרוב משמש לטיסות טרנס אטלנטיות - כזה שיש בו שמונה טורי כסאות, שני מעברים וטלויזיות מעל הראש (לא, לא טלויזיות אישיות...). הטיסה כאן ארוכה יותר - ואני מספיק לראות עוד שני פרקים של House.
נוחתים במדריד, עוזרים לאוולין להבין לאן היא צריכה להגיע (היא ממהרת, כי יש לה פחות או יותר בדיוק את הזמן הנדרש להגיע לטיסה) ומתחילים להתמודד עם ההבנה שיש לנו שמונה שעות וחצי להעביר כאן. מתחילים בארוחה (אל תאכלו את הבורגר כאן, הוא יבש וגרוע - השניצלונים לעומת זאת טריים וטעימים...) ומתחילים להסתובב. בקניון הכי גדול בעולם אני משתעמם מהסיבובים האלה אחרי חצי שעה, כאן אחרי עשר דקות אני ממצה - ומחליט להמשיך לצפות ב House.
למה אני אוהב אותו? מעבר לציניות ולזה שהוא עוסק במקרים רפואיים לא מעניינים בכלל, יש כמה דברים שאני מוצא מושכים בסדרה:
1. ד"ר קמרון (אני בעונה השנייה).
2. ד"ר קדי (מקווה שהיא תישאר, קמרון עוזבת, אני יודע...).
3. מישהו שם לב שלכל מקרה רפואי שהוא מטפל יש קשר לחיים האישיים / מקצועיים שלו?
4. ציניות וחוש הומור.
לא יודע כמה פרקים ראיתי, נאלצתי לשנות מיקום פעם אחת בגלל איזה רוסי שיכור (לא סטיגמה - הוא היה רוסי והוא היה שיכור, זו עובדה!) שהחליט להיטפל אלי ולשאול אותי שאלות (הוא לא הבין שאם אני עם אזניות ולא מגיב, זה בגלל שאני לא שומע ולא רוצה לשמוע?). הוא גם לא ממש ידע אנגלית - ולא קיבל את זה שאני לא יודע רוסית. הלכתי לחפש שקע אחר.
משהו קטן לגבי שקעים בשדות תעופה. למה לא שמים יותר? מה, קשה? צריך להכריח את האנשים לשבת בכל מיני פינות בשביל להטעין נגנים / מחשבים / מכונות גילוח (מכונות גילוח בעצם לא, לרוב יש בשירותים שקעים ליד המראות. מוזר...) וכיו"ב (וכיוצא באלה)? במדריד תחפשו את השקעים בעמדות כיבוי האש (לא אלה עם המטפים, שם אין, אלא אלה עם הצינור המגולגל, יש שקע אחד בכל אחת מהעמדות...).
שעה וחצי לפני הטיסה (שלוש כוסות קפה ומשהו כמו ארבע או חמש כוסות מיץ תפוזים מאוחר יותר...) מפרסמים את שער העלייה למטוס - ואני ממשיך לראות את הסרטים לידו. לאט לאט מתאספים האנשים לטיסה ובאיחור של כמה דקות מתחילה העלייה אליו. אני מבין שני דברים - המטוס הולך להיות מלא עד אפס מקום ונוכחות קבוצת כדורסל שלמה לא הולכת לשפר את המצב...
הטיסה חסרת אירועים מיוחדים פרט לצפיפות המובנת מאליה וארוחת הערב חסרת הטעם - תוותרו אם אתם לא גוועים ברעב. אבל גם זה נגמר בסוף - ונוחתים בישראל. אחרי ביקורת הדרכונים (חדי הזיכרון ביניכם ייזכרו בזיהוי הביומטרי) אוסף את הקנייה מהדיוטי פרי ואת המזוודה ומאתר את עדי. הוא מראה לי את חבר שלו שעובד במכס לוקח הצידה שני בלדרים שהיו בטיסה שלנו ויוצאים.
אני חוזר הבייתה במונית שירות, שהנהג שלה ניסה הכל בשביל לעשות עוד כמה גרושים, כולל לחכות שעה שלמה עם חמישה אנשים עד שיגיעו עוד, לנסות לשכנע אותנו להוסיף כסף בשביל שייצא עם תשעה במקום לחכות לעשירי, לנסות לשכנע זקנה מסכנה לוותר על מקומה בשביל שיהיה מקום לחמישיית חרדים שסירבו להתפצל ועוד.
בסוף, לשמחתי, הייתי הראשון לרדת - אחרי הוא התחיל סבב שבטח נגמר כמה שעות טובות אחרי...
בבית חיכו לי הבנות (שולשתן - הגעתי שנייה לפני שיצאו לגן, בי"ס ולעבודה) ואחרי שהן יצאו - נחתי קצת.
לסיכום - למרות החזרה הארוכה, זהו סיום של אחת החוויות הטובות בחיי, שבוע של הנאה מאתגר בלתי פוסק. אם היה לבנות מה לעשות באי - החוויה הייתה מושלמת, אבל צריך לאהוב משהו מאוד מסויים בשביל זה...
תודה לדורית ולבנות שאפשרו לי את זה, בלי הגב שלכן - לא הייתי יכול...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה