בעקבות שאלה בפורום גרופי החלטתי לרדת לעומקה של סוגיה ארוכת שנים וויכוחים בעולם רכיבת השטח (רכיבת שטח אמיתית, לא שבילים לבנים...) - לרכב מחובר או לא.
לפני שנים, גם בכביש היו רוכבים על פדלים "פשוטים". למה? - כי זה מה שהיה. אחרי כמה שנים על הכביש הופיעו "סנדלים". כאלה שמתהדקים סביב כף הרגל במשיכה. בהתחלה היו מייצרים את הרצועה מעור, אבל גם לכאן הגיע הפלסטיק - גם לסנדל עצמו (שהיה מברזל לפני כן) וגם לרצועה...
גם בשטח התחלנו עם פדלים שטוחים, אבל אחרי כמה שנים גם בשטח החלו להופיע אותם סנדלים. כמו בכביש, בו הקדימו הסנדלים את הקליטים, כך גם בשטח - רק בהפרש שנים גדול הרבה יותר, מסיבות בטיחותיות בעיקר. הטענה המרכזית כנגד רכיבה "מחוברת" היא חוסר היכולת לשחרר את הרגל מהר במקרה הצורך. לא חסרים מקרים מתועדים של רוכבים שריסקו קרסוליים בנפילות קשות (ולפעמים מיותרות או לא מובנות...) בגלל הקליטים.
הרכיבה השנייה שלי עם קליטים הייתה בעליה מזנוח לכיוון בר-בהר. יש אפשרות לעשות את העלייה הזו ללא עצירה, אבל רוכבים בני אנוש עוצרים פעם או פעמיים. באחת העצירות שכחתי שאני מחובר - וכך, במהירות אפס (קמ"ש), אני פשוט נופל הצידה - על שיח סירה קוצנית...
לפני שאגיע למסקנות המנומקות שלי, סקירה "קצרה" על עולם הפדלים השונים:
הפדלים מהווים שתיים מתוך חמש נקודות מגע של הרוכב עם האופניים (שתי ידיים על הכידון והחלק שיושב על הכיסא...). הפדלים מהווים גם את נקודת המגע האחראית על הנעת האופניים, בהעברת הכוח מהרגליים אל זרועות ההינע (הקראנק) ואל ציר האופניים. לרוב בנוי הפדל מציר, סביבו בנוי גוף הפדל, אשר יכול להיות שונה בתכלית בסוגים שונים - על פי ייעודו (כביש, שטח, תחרותי, תיירותי...).
ישנם מספר סוגים עיקריים של פדלים:
פלאט / פלטפורמה - פדלים בעלי משטח מגע גדול יחסית עם הנעל. במקרים רבים, בכדי להגביר את אחיזת הנעל בפדל ובכדי למנוע החלקה, מוסיף היצרן מעין מסמרים הבולטים ממשטח הפדל.
פדלים אלה אינם אוחזים בנעל ולרוכב יכולת להשתמש ברגליו לייצוב ללא צורך בפעולה מיוחדת. עם זאת - פגיעת הפדל עם המסמרים ברגל יכולה לגרום לפציעה, רבים מרוכבי השטח המנוסים מסתובבים עם צלקות על רגליהם מהמסמרים היעילים (מדי, במקרה זה...), כן גם לי יש...
קליפלס (Clipless \ clip-in \ step-in) - דורשים נעל ייעודית, שלה התקן מיוחד המחובר לסוליה (לנעל הכנה להתקן, שלא ניתן להרכיבו על כל נעל...). ההתקן בסוליה מתחבר לפדל ייעודי. הנעל מתחברת לפדל בעת דריכה חזקה עליו ומשתחררת בעת ביצוע תנועה סיבובית עם כף הרגל (תנועה המרחיקה את העקב מהאופניים).
פדלים בעלי מנגנון חיבור הוצגו לראשונה על ידי צ'רלס הנסון בשנת 1895, והיו פשוטים הרבה יותר - חיבור ושחרור הנעל היו מתבצעים בסיבוב.
בשנת 1971 הציג צ'ינו צ'ינלי (Cino Cinelli) נעליים המתחברות לפדלים. המנגנון חייב לחיצה על מנוף בכדי לשחרר את הנעל ולכן שימשו הפדלים בעיקר למרוצי מסלול ונקראו "קליטי המוות" (Death Cleats). המנוף מוקם, דרך אגב, בצד החיצוני של הפדל, על מנת שבעת נפילה - יהיה סיכוי שהנעל תשתחרר...
בשנת 1985 הציגה חברת Look פדלים בשימוש טכנולוגיה ש"יובאה" מענף הסקי, בעלי שחרור מהיר. בתחילה שימשו בעיקר תריאתלטים, לטובת החלפות מהירות, אך נצחונו של ברנרד הינו (Bernard Hinault) בטור של 1985 הבטיח את מקומם של הפדלים בעלי השחרור המהיר על אופני הרוכבים המקצועיים.
הפיתוח המרכזי הבא היה ה SPD של שימנו. ההבדל המרכזי הוא בגודל. הקליטים של Look גדולים ולמעשה מבטלים את השימוש בנעל כנעל רגילה, בעוד ה SPD מאפשרים התקנת הקליט במגרעת בנעל, שניתן להמשיך להשתמש בה בהליכה ופעילות יום - יומית. יש, כמובן נעליים נוחות יותר או פחות להליכה - תלוי בסוג הנעל וקשיחות הסוליה (סוליות קשוחות יותר מעבירות כוח טוב יותר ומביאות לניצול אנרגטי טוב יותר...).
ישנם יצרנים רבים נוספים, לכל אחד סוג החיבור הייחודי שלו, כאשר הנפוצים ביצרנים הם Cranck Brothers, Coombe ו Time.
למען הגילוי הנאות - אני רוכב מחובר. יש לי פדלים של שימנו (XT, למען האמת) שמלווים אותי כבר שלוש שנים, כשנתיים או אף יותר לפני כן רכבתי מחובר - אבל אז רכבתי שבילים לבנים ומעט סינגלים, כך שזה לא עונה ממש לשאלה בפורום. אני רוכב מחובר בכל מצב, גם את האלמנטים הקשים ביותר שאני נתקל בהם (יש סרטונים ותיעוד מספק ברשומה אחרת בבלוג...).
לפני שנים, גם בכביש היו רוכבים על פדלים "פשוטים". למה? - כי זה מה שהיה. אחרי כמה שנים על הכביש הופיעו "סנדלים". כאלה שמתהדקים סביב כף הרגל במשיכה. בהתחלה היו מייצרים את הרצועה מעור, אבל גם לכאן הגיע הפלסטיק - גם לסנדל עצמו (שהיה מברזל לפני כן) וגם לרצועה...
פדלים עם סנדל ורצועת עור מתהדקת
גם בשטח התחלנו עם פדלים שטוחים, אבל אחרי כמה שנים גם בשטח החלו להופיע אותם סנדלים. כמו בכביש, בו הקדימו הסנדלים את הקליטים, כך גם בשטח - רק בהפרש שנים גדול הרבה יותר, מסיבות בטיחותיות בעיקר. הטענה המרכזית כנגד רכיבה "מחוברת" היא חוסר היכולת לשחרר את הרגל מהר במקרה הצורך. לא חסרים מקרים מתועדים של רוכבים שריסקו קרסוליים בנפילות קשות (ולפעמים מיותרות או לא מובנות...) בגלל הקליטים.
הרכיבה השנייה שלי עם קליטים הייתה בעליה מזנוח לכיוון בר-בהר. יש אפשרות לעשות את העלייה הזו ללא עצירה, אבל רוכבים בני אנוש עוצרים פעם או פעמיים. באחת העצירות שכחתי שאני מחובר - וכך, במהירות אפס (קמ"ש), אני פשוט נופל הצידה - על שיח סירה קוצנית...
סירה קוצנית...
לפני שאגיע למסקנות המנומקות שלי, סקירה "קצרה" על עולם הפדלים השונים:
פדל
הפדלים מהווים שתיים מתוך חמש נקודות מגע של הרוכב עם האופניים (שתי ידיים על הכידון והחלק שיושב על הכיסא...). הפדלים מהווים גם את נקודת המגע האחראית על הנעת האופניים, בהעברת הכוח מהרגליים אל זרועות ההינע (הקראנק) ואל ציר האופניים. לרוב בנוי הפדל מציר, סביבו בנוי גוף הפדל, אשר יכול להיות שונה בתכלית בסוגים שונים - על פי ייעודו (כביש, שטח, תחרותי, תיירותי...).
ישנם מספר סוגים עיקריים של פדלים:
פלאט / פלטפורמה - פדלים בעלי משטח מגע גדול יחסית עם הנעל. במקרים רבים, בכדי להגביר את אחיזת הנעל בפדל ובכדי למנוע החלקה, מוסיף היצרן מעין מסמרים הבולטים ממשטח הפדל.
Wellgo - ניתן לראות בבירור את המסמרים
פדלים אלה אינם אוחזים בנעל ולרוכב יכולת להשתמש ברגליו לייצוב ללא צורך בפעולה מיוחדת. עם זאת - פגיעת הפדל עם המסמרים ברגל יכולה לגרום לפציעה, רבים מרוכבי השטח המנוסים מסתובבים עם צלקות על רגליהם מהמסמרים היעילים (מדי, במקרה זה...), כן גם לי יש...
קליפלס (Clipless \ clip-in \ step-in) - דורשים נעל ייעודית, שלה התקן מיוחד המחובר לסוליה (לנעל הכנה להתקן, שלא ניתן להרכיבו על כל נעל...). ההתקן בסוליה מתחבר לפדל ייעודי. הנעל מתחברת לפדל בעת דריכה חזקה עליו ומשתחררת בעת ביצוע תנועה סיבובית עם כף הרגל (תנועה המרחיקה את העקב מהאופניים).
פדלים בעלי מנגנון חיבור הוצגו לראשונה על ידי צ'רלס הנסון בשנת 1895, והיו פשוטים הרבה יותר - חיבור ושחרור הנעל היו מתבצעים בסיבוב.
בשנת 1971 הציג צ'ינו צ'ינלי (Cino Cinelli) נעליים המתחברות לפדלים. המנגנון חייב לחיצה על מנוף בכדי לשחרר את הנעל ולכן שימשו הפדלים בעיקר למרוצי מסלול ונקראו "קליטי המוות" (Death Cleats). המנוף מוקם, דרך אגב, בצד החיצוני של הפדל, על מנת שבעת נפילה - יהיה סיכוי שהנעל תשתחרר...
M71 Death Cleats
בשנת 1985 הציגה חברת Look פדלים בשימוש טכנולוגיה ש"יובאה" מענף הסקי, בעלי שחרור מהיר. בתחילה שימשו בעיקר תריאתלטים, לטובת החלפות מהירות, אך נצחונו של ברנרד הינו (Bernard Hinault) בטור של 1985 הבטיח את מקומם של הפדלים בעלי השחרור המהיר על אופני הרוכבים המקצועיים.
פדל XT (כמו שלי...)
הנעליים והקליטים עצמם
ישנם יצרנים רבים נוספים, לכל אחד סוג החיבור הייחודי שלו, כאשר הנפוצים ביצרנים הם Cranck Brothers, Coombe ו Time.
Time, Cranck Brothers, Look
פדלים מגנטיים - הוצגו לראשונה ב 1987. היתרון שלהם בבחירה טובה ואף אופטימלית של מיקום הנעל על גבי הפדל, שניתן אף לשנותה תוך כדי רכיבה ובכך להקל את העומס על המפרקים.
פדל מגנטי
עד כאן הסקירה הטכנולוגית / היסטורית.
מה נותנים לי הקליטים? - כמה דברים:
1. ניצול כוח: מדברים על 30% תוספת לניצול האנרגיה. זה הרבה. זה גם תלוי ביכולת לנצל את החיבור כמו שצריך, בתנועת הגריפה / משיכה בזמן הפידול.
2. בטחון: יש אנשים שכשהם באוויר או במעבר מהיר על סלעים יודעים איפה הפדלים שלהם. אני יודע כי הם מחוברים אלי - ושם הם יישארו ואין לי חשש מנחיתה במקום אחר.
3. כוח מתפרץ: קורה לי פחות שאני נתקע בלי כוח פידול, בעיקר בקטעים טכניים קשים. גם אם הפדלים במיקום לא נוח - אם אני לא יכול לדחוף, אני יכול למשוך. וזה עובד...
4. שליטה: עוד נקודת עיגון באופניים נותנת לי את האפשרות להשפיע על האופניים בצורה טובה יותר.
4. שליטה: עוד נקודת עיגון באופניים נותנת לי את האפשרות להשפיע על האופניים בצורה טובה יותר.
הם גם נתנו לי סדק יפה בעצם השוקה כשפעם אחת (ורק פעם אחת) הקליט השמאלי השתחרר באמצע דחיפה מאומצת ועשה לי חור שלקח לו חצי שנה לעבור...
צריך לשים לב:
1. מיקום לא נכון של הקליטים עלול להביא לתוצאות הפוכות. אני ממקם אותם אחורה ככל האפשר מאחר ואני לא רוכב רכיבות ארוכות מדי - וזה מגדיל את השליטה באופניים.
2. עצמת החיזוק - זה עניין אישי. כמה כוח תרצו להפעיל בשביל לשחרר את הרגל - זה עניין של ניסוי וטעייה. ממליץ להגיע לשלמות פנימית לפני שמנסים את זה במסלולים טכניים קשים במיוחד...
3. הבחירה לשימוש או אי שימוש בקליטים היא אישית - ואין תשובה אחת. תמיד שווה לנסות, אבל לא להסס לומר - "זה לא בשבילי" ולחזור לפלטים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה