שיר

לכל רוכב יש שיר.  שיר שמתנגן לו בלב כשהוא רוכב.  שיר שנותן לו קצב, שיר שעוזר לו לעבור קטעים קשים.  אפילו אם הרוכב לא יודע - יש לו שיר.  אפילו אם הוא מחליף אותו אחת לכמה זמן - יש לו שיר.

שלי, בלתי צפוי ככל שיהיה הוא הביצוע של זהבה בן לזמר שלוש התשובות:

הוא אמר: "אם תלכי אחרי
לא קטיפה תלבשי ולא משי
יהיה מר עד בלי כח אולי"
אז אמרה היא: "לאט, כח יש לי
אם צריך אתהלך בסחבות
כלובשת קטיפה מבריקה
אם צריך אקרצף מרצפות
ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב, אהובי, יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כח"

אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד
ואותך אעזוב מיותרת
בלילות ארוכים לחכות
עד שובי מזרועות האחרת?"
"אם צריך לחכות אחכה"
כך אמרה ופניה באור.
"אם צריך לא לבכות לא אבכה
העיקר שאדע כי תחזור
כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב אהובי יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כח"

אז אמר: "מה יהיה אם אגיד
כי עליך לקום וללכת
ולשכוח אותי ושנית
לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?"
היא רק רגע שתקה ותחייך
אז דברה ופניה ככפור
"אם תאמר לי ללכת, אלך,
אם תאמר לא לחזור, לא אחזור.

אך דבר רק אחד אל תשאל
אל תאמר לי אותך לשכוח
כי את זאת אהובי לא אוכל
בשביל זה לא יהיה לי כח


אני רוצה להודות לשמואל, שזכר אותי ושלח לי את המילים ואת הקליפ.  עכשיו צריך רק למצוא איך שמים אותו להתנגן ברקע, כשעולה הבלוג...

כרמי יוסף - סינגלים ביער...

את אזור כרמי יוסף הכרתי לפני כמה שנים, מאז אני חוזר ליער המגינים אחת לתקופה.

המסלולים כאן מתאימים לכל עונות השנה, פרט לימים גשומים.  בקיץ נשארים בתוך היער, באזורים המוצלים - והחום נסבל (עד גבול מסוים...).  בעונות המעבר אפשר פחות או יותר לרכב בכל מקום ובחורף האדמה ביער מתהדקת וכל קטעי הדרדרת המאתגרים מהקיץ נהיים קלים יותר.

להגיע רבע שעה לפני כולם ולחכות להם עם קפה שכרגע ירד מהאש...

 את הטיול מתחילים לרוב במגדל התצפית, במרכז היער.  ההגעה אליו פשוטה - מכביש 44 פונים צפונה לתוך יער המגינים (שלט חום...), הפנייה נמצאת כ 500 מ' לפני הפנייה ליישוב כרמי יוסף, לבאים מכיוון צומת שמשון.  נוסעים עם הכביש בתוך היער, עד שמגיעים להתפצלות שלו לשלוש:  חד סיטרי ראשון, חד סיטרי שני ואין כניסה.  נכנסים באמצע - בחד סיטרי השני.  עולים עם הכביש (לא משנה מתי - עולים בזהירות, כי גם חיות קטנות וגם רוכבים משוגעים עלולים לצוץ בכביש...) עד שמשמאל מופיע מגדל התצפית - מצפה בקוע ואתר ההנצחה למשה שרת (ראש הממשלה השני, כאילו?):

הקסם בכרמי יוסף הוא בעיקר הורסטיליות הגבוהה.  את אותו מסלול עשינו היום, קבוצה של 12 איש (קצת יותר מהמומלץ, אבל בהחלט אפשר.  חלקנו חובבי זמן אוויר, אחרים חולי טכני "הארד קור", חלק רוכבי שבילים טובים וגם רוכבי קרוס קאנטרי שבשבילם המדרגה עצמה היא אתגר מספק.  וכולם נהנו. מאוד. 

סמוך לאנדרטה לזכר אסף אסולין

דבר יפה נוסף בכרמי יוסף הוא כמות הסינגלים הגדולה, על שטח מאוד (!) קטן - ואפילו כאשר יש במקום מספר גבוה יחסית של רוכבים, לא מורגש עומס וכולם יכולים להינות.

מהחניון של המגדל יוצא סינגל ממש בצמוד אליו, סינגל זורם עם מעט סלעים - חוצים דרך 4X4 ועולים איתו מעט - בשביל לרדת בסדרת דרופים (נמוכים וניתנים לגלישה - לא לדאוג...) עד לכביש.  מכאן ישנן שתי אופציות - אבל מאחר ורק התחלנו, נבחר בקונבנציונלית יותר - פונים ימינה (שוב לשביל 4X4, מישהו אמר XC???) ורוכבים עם השביל כשלוש מאות מטר (נצמדים איתו לשמאל, לא פונים ימינה אחרי 200 מטר...) עד לסינגל שנכנס שוב ימינה ליער.

אחרי 200 מטר בערך מגיעים לאחר המקומות החביבים עלי ביותר כאן ביער - גינת סלעים נחמדה, שיש שלוש דרכים לטפס אותה.  קבוצה של שמונה יכולה "לבלות" כאן כ 20 דקות בניסיונות חוזרים לטפס בכל האפשרויות.  זה מקום טוב לבנות טכניקה ובטחון.  העליה השמאלית היא הנוחה ביותר, המכשלה בה נעוצה בסיבוב צפוף מאוד תוך כדי טיפוס.  האמצעית - "פשוט" מדרגה גבוהה וקצת חלקה.  השמאלית (שוב, החביבה עלי מכולן...) - שתי מדרגות רצופות, שבאמת מוציאות את הטוב שבך...

המשכנו בירידה, חצינו (עוד) שביל 4X4 ופשוט זורמים עם הסינגל - לאחת מהעליות הקשות באזור - כשבסופה מעבר צפוף בין סלעים - זהירות לא לשבות מעבירים ואזניים!!!  לכל עלייה יש ירידה - וכאן מתחילה הירידה הארוכה מכולן (אבל לא הטובה כאן ביער...).  בעליה משולבים סלופים שהמהירים שבינינו יכולים אפילו לקפוץ אותם, כמה גינות סלעים שניתן "לרחף" מעליהן ובסוף - מקפצת סלע.  ממליץ להיזהר - היא מקפיצה אותך ישר לתוך הכביש, שאמנם לא רווי בתנועת כלי רכב, אבל הולכי רגל, רוכבי שטח שירדו בסינגל מקביל ומקשרים על הכביש וגם רוכבי כביש יכולים להוות עצם שלא נעים לעוף לתוכו...

גיא קופץ לתוך הכביש - אנחנו שומרים מהצד

(תכלס - הראשון הוא זה שהכי מסתכן, לרוב אני שם...)

יעקב שנייה לפני הקפיצה, שצריך להגיע אליה בזוית...

מכאן יש מספר אפשרויות, ניתן לטפס בכביש חזרה למגדל, לטפס אליו בסינגל מקביל או לעבור לצד השני של היער - וזה מה שעשינו.  פונים מהסינגל ימינה בכביש ומייד לפני בית העלמין (נקודת ציון טובה - היא לא זזה...) פונים שמאלה - וממשיכים ישר בסינגל לתוך היער.  עלייה מאומצת מעט, שנגמרת בירידה מהירה ומייד לאחר מכן עלייה מאומצת יותר. בסוף העלייה - בחיבור לשביל 4X4 עוצרים להדביק נשימה, לדבר קצת, אבל לא פותחים עדיין חטיפים - הזמן לזה יגיע עוד מעט...  פונים שמאלה על השביל (לא ממשיכים בסינגל, הוא לא שווה את המאמץ בחלק הזה שלו...) ומייד לאחר הצומת, יש סינגל בעלייה (כן, עוד עלייה - כל הזמן אני שומע תלונות על זה, ככה אני אוהב:  סינגל בעלייה).  הסינגל מסתיים באתר ההנצחה לרס"ן אסף אסולין ואנדרטת משבת לתקווה - לזכר 436 ניצולי השואה שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות.

משבר לתקווה

האמפיתיאתרון לזכר רס"ן אסף אסולין

ליד האנדרטה והאמפיתיאתרון יש שני אלמנטים לחובבי האלמנטים שבינינו - סלע למעבר טכני ודרופ עם נחיתה לסלופ:

דרופ ששווה לבוא בשבילו עד לכאן...

בז'ה וגבי תוקפים את הסלע...

יש כאן שולחנות ומקום נוח לפתוח חטיפים ואפילו קפה, אם המחשבה מראש והמקום בתיק אפשרו להתארגן על ערכה.  גם מכאן יש כמה דרכים לצאת - מול השולחנות, מעבר לשביל, יוצא סינגל שאם נצמדים בו לשמאל, מגיעים (בסוף...) חזרה לכביש.  אבל אפשר לעשות סיבוב ארוך יותר - עם הרבה אלמנטים טכניים לפני כן, וזו כמובן הבחירה הטבעית.  ליד הדרופ מתחיל הסינגל שלנו.  הוא נמשך בתוך היער וכולל אלמנטים טכניים - בעלייה (איך לא?).  סופו בשביל 4X4 שממנו יוצא סינגל שמאלה, בירידה, חזרה לכביש.

זוויות התקפיות בירידה לכביש...

בכביש פונים שמאלה (כן, שוב בעלייה...) ובצומת ימינה.  לא, לא עולים עד המגדל - את זה נשמור לסוף - אלא עוצרים בשולחנות.  כרגע, לא צריך לעשות כאן מנוחה ארוכה, רק להדביק שוב נשימה, ובדיוק מעבר לכביש, מול השולחנות, מחכה לנו הסינגל הטוב ביותר באזור.  עכשיו, כשאנחנו כבר חמים ומחוברים לאופניים הגיע הזמן להנות ממנו כמו שצריך.  רק דבר אחד אומר עליו, בשביל לשפר את החוויה ולהינות ממנו קצת יותר - בסוף הירידה, היכן שנהיה מתון יותר, מגיעים לפיצול של הסינגל.  ימינה מוציא אתכם מהיער אחרי 70 מטר בערך.  אבל שמאלה...  שמאלה ייתן לכם עוד כמה מאות מטרים של סינגל זורם, סיבובים הדוקים וגם את הקפיצה של הסוף, כי הסינגל הזה מסתיים במקום בו הסתיימה הירידה הגדולה מקודם.

הפעם גבי ובז'ה בגישה ובקפיצה לכביש

ביער המגינים אתרי הנצחה ומורשת פזורים לאורך כל המסלול, חלקם סביב שיירי כלי מלחמה ישנים כמו תותחים ועוד.  ניתן לקרוא על המקום באתרים רבים באינטרנט.

מפה טובה של הסינגלים כולם (כי לא את כולם פירטתי כאן...) - בקישור הזה.  המגדל עצמו לא מסומן במפה, אך נמצא מעט ימינה לכיתוב "המגינים יער"...

ניפגש בשבילים...

לרכב לבד?

למצוא עם מי לרכב בסופ"ש זה קל.  יש לי קבוצת חברים מופלאה בגרופי - באוטו עד 10 (על גרופי ועל הקבוצה בפוסטים נפרדים...) שאיתם אני נפגש כל סופ"ש לטיולים ואז אין דילמה - רוכב עם חברים והחוויה מתעצמת.

אבל מה עושים כשאין אפשרות לרכב עם עוד אנשים?  זה קורה כשההזדמנות לרכב מגיעה בהתראה קצרה - פתאום נקרתה ההזדמנות סתם ככה באמצע השבוע, זה קורה כשהזמן לא מתאים לאף אחד אחר, או סתם - לפעמים פשוט לא תכננת ותיאמת ואתה "תקוע" לבד.

ברכיבה לבד קיימים סיכונים.  מה אם תיפול לבור?  או סתם תיפול.  ומה אם תהיה תקלה שלא אדע להתמודד עימה, או תקלה שאי אפשר לתקן, כמו נאבה מפוצצת?  הסיכונים קיימים לא רק אם יצאנו לרכיבה טכנית לבד, רבים הם מקרי הנפילה גם במסלולים פשוטים על שבילים לבנים...

אבל ברכיבה לבד קיימים יתרונות, שלא קיימים ברכיבה עם חברים.  הקצב הוא שלך, מתאים לך ורק לך.  אתה עוצר לשתות ולנוח מתי שאתה צריך, ממשיך כשאתה מוכן - מהר או לאט - איך שמתאים לך.  גם המרחק והמסלול הם שלך, ולא מותאמים לאנשים אחרים ואם בא לי לנסות שוב ושוב קטע טכני - אני לא צריך להסביר או לבקש מאיש, אני פשוט מנסה עד שנמאס לי.

יוצא שאני רוכב לבד אחת לשבוע בערך ובגלל הסיכונים אני בוחר במסלול שיעמוד במספר קטן של קריטריונים - המסלול חייב להיות מוכר מאוד, ברמה של כל אבן ואבן, מסלול שבו לא מתרחקים יותר מדי מנקודת ההתחלה (לזה מתאים מסלול שיוצא וחוזר למוקד, כמו שמיניות...) ובעדיפות - מסלול שגם אם אין בו כמעט אף אחד, גם ביום חלש יש בו מישהו.

אישית, כשאני רוכב לבד, זה בשביל מה שנקרא "לתת בראש".   אני עושה מסלול שלוקח לקבוצה כשלוש שעות - ועושה אותו ללא עצירות בשעה וחצי, או פחות.  כל נושא ה"חיבור לטבע", ,לחיות את הנוף" וכו' לא באים כאן לידי ביטוי.  זה לא בגלל שאני בלחץ של זמן או משהו, אלא פשוט הצורך לפרוק אנרגיות, בקצב אחר משהתרגלתי ברכיבה בקבוצה.  לרוב אני "מתחבר" לאייפוד שאפל שלי, עם מוזיקת כאסח קשה (כזו של חדרי כושר...) - דבר שדורש גם ניתוק מהטלפון לאותו פרק זמן, כי לא שומעים - וכל החוויה מקבלת נופך אחד לגמרי:  חדר הכושר הפרטי שלי, בטבע.

אני ממליץ לנסות את החוויה הזו - אתה לבד עם האופניים - זה אתגר אחר, שלך עם עצמך.

אם היה לי אומץ, הייתי עושה את זה ברכיבת אפיק מדברית על 160 ק"מ - אבל אני בטח אלך לאיבוד...

פארק קנדה

מתוך ויקיפדיה, כרקע כללי:


פארק קנדה (בשמו המלא פארק איילון-קנדה) הוא פארק לאומי ישראלי בעמק איילון, קרוב למבוא חורון, המשתרע על פני 7,000 דונם.

מיקום

פארק איילון-קנדה שוכן מעט מצפון לכביש 1 (תל אביב - ירושלים), בקטע שבין מחלף לטרון למחלף שער הגיא.

גבי - אופניים חדשים...

היסטוריה

הפארק נמצא על שטח של שלושה כפרים ערביים לשעבר הראשון דיר איוב (בחלקו המזרחי של הפארק בסמוך לשער הגיא) נהרס במלחמת העצמאות ובהסכם שביתת הנשק עם ירדן נותר בשטח הפקר ולא יושב מחדש, שני הכפרים הנוספים הם עִמְוָּאס ויאלו. במלחמת ששת הימים גירש צה"ל את תושבי את הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא (היום מבוא חורון), והרס את הבתים. יצחק רבין אמר שהוא נתן את הפקודה להרוס את הכפרים כדי שלא ישמשו מחסה לקומנדו מצרי. עוזי נרקיס אמר שהכפרים נהרסו בשל השתתפותם במצור על ירושלים ובקרבות הקשים באזור במלחמת העצמאות. הסבר אחר שניתן לפינוי הוא הרצון לבטל את מובלעת לטרון כדי לאפשר את יישור הכביש לירושלים ולמנוע דרישה עתידית במסגרת הסכם שלום, להשיב את השטח לממלכת ירדן. תושבי הכפרים קבלו פיצויים אך לא ניתנה להם רשות לחזור לבתיהם.
הקרן קיימת לישראל יסדה את פארק קנדה ב-1973 כאתר פיקניק ונופש. שמו הראשון היה 'פארק קנדה', כאות הוקרה לקהילה היהודית בקנדה, שתרמה את הכסף הרב לפיתוחו.‏  במשך שנים המשיכה הקהילה לתרום בקביעות לאחזקת הפארק, אך בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הוצג סרט תחקיר שהראה את עברו הערבי של הפארק, והעובדה כי הוא שוכן מעבר לקו הירוק וטען שאסור להעביר כספי תרומות פטורים ממס מקנדה לצורך פיתוח הפארק. הקק"ל התנצל על שימוש בכספים מקנדה להקמת הפארק ושם הפארק הוסב ל-'פארק איילון', אך כדי למנוע בלבול בינו ובין פארק איילון הסמוך לתל אביב, הוא נקרא 'פארק איילון-קנדה'.

אסי - גם אופניים חדשים

מה בפארק

הפארק עשיר ביערות עצי בוסתן, וכולל מספר אתרים בעלי עניין, כמו עמק המעיינות, עינות איילון‏ ובאר איוב, תל איילון, מעיין התמרים, גבעת המצפור, חורבת עקד ועוד.
בפארק ניתן למצוא פרחים רבים, בהם סתוונית, כרכום חורפי, נרקיס מצוי ורקפת מצויה.
בראשית שנות האלפיים נעשה שיקום ופיתוח של אתרי טבע בגן בידי צעירים מקומיים על ידי חומרים טבעיים-מקומיים‏. בנוסף, האזור נחשב כאחד היעדים המוצלחים לסיורי אופניים‏.

גיא - עוד אופניים חדשים...

ועכשיו לחלק המעניין - אופניים בפארק איילון - קנדה:


זהו ללא ספק אחד האזורים המוצלחים ביותר לטייל.  מסלולים בשפע, במגוון סגנונות ורמות רכיבה.  המסלולים המפורסמים כוללים את ה 21K - מסלול XC המקיף את הפארק.  למסלול שתי נקודות התחלה, אחת צמודה לתחנת הדלק בשער הגיא והשנייה בכניסה הראשית לפארק, מזרחית לכביש 3.  אבל מאחר וזהו מסלול XC, שפרט לשתי עליות אימתניות לא כולל שום אלמנט מעניין, אסתפק בקישור לתיאור המסלול ואמשיך לחלקים המעניינים יותר - הסינגלים בפארק (ויש הרבה...).

שגיא על הרוקי...

סינגלים בפארק קנדה הוא אחד מארבעת המסלולים החביבים עלי ביותר (יחד עם חדיד + בן שמן, כרמי יוסף ודרך הסוכר).  בפארק הזה למדתי רכיבה טכנית ברמה גבוהה ושיפרתי באלמנטים הרבים והמגוונים שלו את היכולות שלי.  מה שיפה בסינגלים כאן הוא שכל אחד יכול לרכב ולהינות מאוד, ללא קשר לרמת ניסיונו ורמתו הטכנית.  רוכבים מתחילים יכולים לסנגל כאן בכיף, ומדי פעם לרדת מהאופניים או לנסות משהו מיוחד.  רוכבים מתקדמים פונים לחלקים האקסרימיים יותר של הפארק, לירידות המטורפות במהירות מופרזת, למדרגות הענק ול"אנדלס" המפורסם.

הסינגל הידוע ביותר הוא הסינגל השחור, שנפתח על ידי קק"ל (כמה מילים טובות על קק"ל והשת"פ איתם, החמצת פנים כלפי הרט"ג - והמשכנו הלאה...).  הוא הסינגל הבסיסי המקיף חלק מהפארק ורמתו היא בסיסית ברובה - מה שמאפשר גם לרוכבים מתחילים להתנסות ברכיבה במאפיינים היחודיים של הפארק.  מה מאתגר שם כל כך?  אז ככה:
קודם כל - הפארק משתנה כל הזמן.  הקרקע משנה תוואי וקטע טכני שעברנו בקלות לפני חצי שנה נהיה לא כל כך טריוויאלי (ההפך גם נכון, אבל זה פחות מאתגר...).  יש המון (אבל המון...) קטעים זורמים והמון (אף פעם לא יספיק לי...) קטעים טכניים, שם אפשר לעצור, להתנסות, לצלם, להתנסות שוב - ולחזור לנסות עוד פעם אחרי שבוע, חודש או שנה.


אני ממליץ לבקר בפארק בחורף, אבל לא מייד אחרי גשם.  יומיים אחרי המקום מושלם - הקרקע מהודקת, ויותר נוח לתקל אלמנטים, גם הסינגלים הזורמים נוחים יותר - בקיץ יש להם נטייה לפתח דרדרת קשה...


לרוב אני חונה בחניון התחתון ומתחיל את הטיול בטיפוס מייגע (אבל ממש...) עד למגדל התצפית.  ממגדל התצפית יוצא סינגל מזרחה, המגיע לצומת המרכזי.  זהו מעין מרכז לכלל הסינגלים, מכאן מגיעים לכולם וכולם בסוף מתנקזים לנקודה זו.  מכאן מתחילים שני סינגלים שמהווים את הסיומת ליום:


הראשון - סינגל המעיינות:  לאור בקשה של קק"ל הפסקנו לרכב בו, למרות שהוא ללא ספק אחד הטובים.  מהיר וזורם, קפיצות מזדמנות ותמיד יש מטיילים מבוהלים מקבוצת המטורפים שמגיעה לכיוונם במהירות (יכול להיות שזו הסיבה שביקשו להפסיק? - למרות שטענו שזה בגלל השרידים הארכאולוגיים?...).  הוא מתחיל מהצומת ויורד בתוך הערוץ עד המעיין - בחניון התחתון...


השני - הסינגל השחור:  בעיני, טוב יותר מהמעיינות, כי הוא ארוך, זורם, בתחילתו מלא ב"משחקי אבן" ובהמשך כמה מקפצות שמקנות "זמן אוויר" איכותי במיוחד...  איך מגיעים אליו? - מהצומת מערבה לכיוון המגדל ומייד אחרי מעבר הבקר ימינה לתוך הסינגל.  הוא מקיף את כל הרכס, ומגיע לכביש כחמישים מטר מעל החניון התחתון...


בקבצי ה GPS שבקישור קיים מסלול מקוצר, שאינו כולל את סינגל מבוא חורון ואת ה"אנדלס", אני מתחייב להשלים אותם בהמשך.  אבל הוא כן כולל סינגל טכני, הכולל ירידות מהירות, עליות וירידות טכניות, עם קטעים שבהם אין ברירה אלא לעצור ולהסתכל...

אותה ירידה, שתי אפשרויות...



בקיץ צריך להתחיל כאן מוקדם, כי אין טיפת צל בפארק.  בחורף, כמו שכתבתי - לא לבוא מייד אחרי הגשם ולהתלבש חם...

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: שלב ההכנות

כל הזמן שאלו אותי "מה לגבי טיול בחו"ל?".  אני?  טיול בחו"ל? - עוד לא מיציתי את ישראל בכלל.  זה היה התירוץ הקבוע, שכיסה על העובדה שפחדתי לטוס.  לא סתם פחדתי, סבלתי מפחד משתק מטיסות.  הפחד כלל חוסר יכולת לנשום בהמראה ונחיתה וסבל כללי מקוצר נשימה בין לבין.  מקורס הטיס בתחילת השירות (אי שם בשנת 93) הצלחתי לחמוק מכל ניסיון להעלות אותי למטוס, עד שראש אט"ל סחב אותי איתו להונגריה ורומניה.  אחרי הטיסה הראשונה (מבין ארבע...) הוא הבין למה התכוונתי כשאמרתי לו בשיחות שקדמו לטיסה ש"יש לי בעיה קטנה עם טיסות".  אבל שרדתי...  שרדתי גם טיסה ללונדון וחזרה מאמסטרדם עם דורית (שביניהן טיול מדהים של שלושה שבועות...) - ושרדתי עוד כמה וכמה נסיעות בתפקיד, באירופה וארה"ב.  הפחד לאט לאט ירד ואפילו טסתי באופן תדיר בטיסות פנים - לצפון ולאילת.  אבל  לגבי טיול בחו"ל התשובה תמיד נשארה:  אני? חו"ל?  לא מיציתי עדיין את ישראל שלי.

בסוף הרעיון לצאת לטיול בחו"ל עלה לי בראש לפני שנתיים בערך.  איכשהו עשיתי מנוי לניזלטר של קלאב ג'ירף - ויש עלה לי הרעיון של לה-ז'ה.  ניסיון לסחוף את חברי קבוצתי (עד 10 באוטו) להצטרף אלי להרפתקה העלה חרס - האנשים פשוט מצאו כל תירוץ אפשרי לא לבוא.  זה היווה תירוץ מספיק טוב בשבילי, וירדתי מהעסק - לשמחתה של "שתחייה".

העסק נשאר בתת מודע, עד שלפני חצי שנה בערך הצטרף אלי לטיול בכרמי יוסף בחור בשם ניר.  התברר לי מאוחר יותר שניר הוא המנהל של קלאב ג'רף.  אבל הוא לא רק זה - הוא אדם מקסים ורוכב טכני יוצא מן הכלל.  ניר ראה אותי רוכב וקבע בפסקנות שהיעד אליו אני צריך לצאת הוא לה פאלמה.  גם בגלל סגנון הרכיבה, ובעיקר בגלל שאני יכול לנסוע רק בחודשי החורף.

זה שוב ירד לתת מודע, עד שיום אחד (כמו הרפס...) זה התפרץ.  טלפון לבירור תאריכים אפשריים, טלפון לקבל א' מ"שתחייה" וסגרתי שלושה ימים אחרי.  ניסיונותי לרתום את החברים שוב נתקלו בשלל התירוצים הבלתי נגמרים - אך הפעם מה שחדל אותי מניסיונות (ותחינות) השכנוע הייתה דווקא העובדה שבסופו של דבר היה מקום אחד אחרון בטיסות בתאריכים שבהם הייתי פנוי להרפתקה.

את האמת? - פחדתי לנסוע לבד.  אני מורגל בנסיעות לבד לחו"ל, ככה זה כמעט תמיד בנסיעות בתפקיד, אך הפעם זה שונה - זו אמורה להיות חופשה חווייתית, וזה לרוב בא עם החבר'ה, לא?  ושוב נחלץ ניר לעזרה וחיבר אותי למישהי שנסעה גם היא ללה-פאלמה לחופשה לבדה.  חמש דקות הספיקו לה בשביל לשכנע אותי שאני עומד בפני אחת החוויות הטובות שאפשר לצפות להן.  סגרתי.

תוך יומיים כבר היו לי כרטיסי טיסה (וחודשיים להסתכל עליהם...).

חושד לפני הטיול עלה רף ההתרגשות - הגיע קובץ הנחיות להכנה לטיול - מה להכין, מה להביא - רואים שהחבר'ה בקלאב ג'ירף השקיעו מחשבה והביאו את הניסיון שלהם לידי ביטוי.  אפילו צורפו קישור למצגת מקוונת בנושא טיפים לצילום מוצלח.  דברים אלמנטריים, אבל כשמישהו חושב עליהם בשבילך זה מעלה את רף הביטחון, מגביר את הציפייה ומאריך את החודש שנותר.  מאוד.

לסגור חשבון

לכל אחד מאיתנו יש משהו שמוציא אותו לרכב.  משהו שמקים אותו בארבע בבוקר כשבחוץ גשם שוטף וכל בריה שפויה בדעתה תתבצר בפוך עם כוס שוקו רותחת, עד 12 בצהריים (ואחרי, לפעמים...), כשבחוץ חמסין וכל העולם נעול במזגנים.  בשביל אחדים זה המרחק - 120 ק"מ, לא חשובה התשתית, היעד הוא כיבוש המרחק הגדול ביותר מבין כל הרוכבים באותו יום נתון או שבירת שיא המרחק האישי.  לאחרים - הגובה.  מצטבר.  המהדרין בקטגוריה זו יציעו לקורא המתעניין גרפים המציגים את שיפועי העליות בטיול כולו, תוך ניתוח קטגוריות הגבעות אותן כבשו (גבעות, כי ע"פ הגדרה אין בישראל ולו הר אחד...).  פגשתי כאלה שבשבילם זוהי המהירות, אחרים רדפו אחרי גובה הדרופים או אורך הגאפים (GAP) ועוד.

בשבילי זה אותו קטע אחד בטיול.  אותו סלע, אותה ירידה, שכבר חודשים אני מסתכל עליה וחושב לעצמי אם בכלל אפשר.  אותה עליה טכנית קצרה שרוב האנשים עוברים לידה ולא רואים שם בכלל עליה.  יש לי כמה כאלה שעוד לא ניסיתי.  אחד אחד אני עושה אותם, שומר אותם ליום בו המצברוח או ההרגשה נמצאים בדיוק במקום הנכון - יחד עם תמיכה ופרגון מהסביבה (חברים, מזג אויר...)

סגירת חשבון כזו משנה טיול.  היא הופכת אותו מסתם סיבוב בפארק ליום מוצלח במיוחד.  מטיול טוב, לעוד יותר טוב.  זה כמו להגדיל בשקל תשעים, רק שהתוספת היא של יותר מסתם צ'יפס וקצת קולה, אלא המבורגר שלם נוסף.

פוסט זה מוקדש לאותם קטעים, שעשו לי את היום, פעם אחרי פעם.

כשיוצאים מבן שמן לכיוון חדיד, יש באזור הגשר שש ירידות לכביש (שלוש בכל צד של הגשר...).  בצד הצפוני יש שתיים ש"לא נחשבות", אך הירידות המאתגרות באמת נמצאות דרומית לגשר.  נשארו לי עוד שתיים לסגור איתן חשבון - זה כנראה עניין של זמן:

אם כבר אנחנו בחדיד - נטפס לרומני, לסגירת החשבון עם "האמבטיה":

עדיין סביב תל חדיד - כמה מופעים ב"מגרש המשחקים", מדגים איך לא כל ירידה היא רק ירידה ולמה לא חייבים לרדת תמיד ב"דרך המלך"...



ובעלייה:

יורד ליד...

ליד, יש את הירידה שזכתה איכשהו לשם "המטופשת":

נטשנו את התל ובדרך חזרה לכיוון בן שמן יש איזה סלע ענק שלעלות אותו עוד לא ניסיתי, אבל לרדת שם זה תמיד תענוג...

עד כאן חדיד - בן שמן, נעבור לפארק קנדה.  את הדרכים השונות לקטע הבא כמעט כל מי שהיה מכיר, כמה דרכים גם לרדת אותו:

כמה קילומטרים לפניו, יש עליה לא פשוטה, ששני סיבובים בה הופכים אותה למעט מסובכת

ועוד כמה קטעים בקנדה...

אני יכול לטייל בהרבה מקומות בלי להתעייף מחזרה על אותו מסלול ואותם אלמנטים.  רוב האלמנטים לא נשארים קבועים כל השנה, אלא משתנים עם העונה ועם הזמן.  להיות במקום מסוים בחורף יכול להיות חוויה שונה לחלוטין מאשר בקיץ, ולפעמים לאחר חצי שנה משתנים תוואי שטח בצורה כל כך משמעותית שדברים שהיו קלים נהיים בלתי אפשריים ולהפך.

אין ספק, עם זאת, שאחד האזורים המדהימים לטיול הם הרי ירושלים.  הנופים המשכרים והאויר הצלול מהווים את הבסיס למתכון של טיול מושלם, בדגש על עונות המעבר - שם לא חם או קר מדי.  את מסלול סובב אבן ספיר הכיר לי סער גלוון בשנת 2007 ומאז אני חוזר לשם לפחות 5-6 פעמים בשנה.  המסלולים המוכרים באזור כוללים את יד קנדי, אורה (מזרחי ומערבי), הר הרצל, IMBA, חוות הגתות וסינגל המעיינות המוכר והידוע.

"Wall Ride" קטן במעיינות:

עליה טכנית, כמו שאני אוהב...

וירידות לרוב...

(זה על הצד, לא יודע איך ליישר את זה...)

אין ספק שבשביל זה אני יוצא לרכב.

זה פוסט שימשיך להתפתח - ואוסיף אליו כל "סגירת חשבון" וכל אלמנט שמוצא חן בעיני.

צפית, חרובית ועג'ור

למרבה ההפתעה, בחרובית הייתי פעם אחת עד היום.  זה היה כל כך מזמן, שאופיר היה צריך להסביר לי איך מגיעים ונזכרתי שהייתי שם רק כשחניתי את הרכב.

היום לא התחיל טוב - נפלה לי לוחית הזיהוי מהמתקן האחורי בדרך ובמזל שתי ניידות שעברתי בדרך לא עצרו אותי לצורך הגדלת קופת המדינה...

ההתחלה הגרועה קיבלה תפנית חדה עם העלייה על האופניים.  אופיר וגיא הנהיגו קצב די רצחני בסינגלים, שלשמחתי התגלו כמאתגרים לא פחות מאלה של בן שמן או פארק קנדה.  אין כאן Free Ride, אבל יש גינות סלעים לרוב והסינגלים לא ממש "נותנים לך לנוח".  זה נכון בעיקר לקטע של סינגל עג'ור.

לאחר סיום סינגל עג'ור ומרבית מחרובית, הגיע הטוויסט של אופיר - "עכשיו אנחנו לא ממשיכים בסינגל חרובית, אלא מטפסים לתל צפית".  זה לא נשמע לי הגיוני, אבל אם כל הקבוצה הולכת - מי אני שאומר לא.

הטיפוס לתל צפית הוגדר ע"י סער גלוון שפגשתי במנוחה כ"עבודה קשה".  לא ידעתי מה מחכה לי.  סינגל מדורדר למשעי, עם שיפועים רצחניים.  בדרך נקלענו למעבר תחת עץ שהוגדר כבלתי עביר.

 אבל מה? - הנוף למעלה שווה כל פידול בעלייה.  את הנוף ראיתי רק לאחר התאוששות, כי בסוף העלייה נראיתי כך:

הירידה מן התל טובה עוד יותר מהעלייה, צריך לזכור לפנות שמאלה אחרי הבאר, בשביל לא לפספס ירידה מגניבה דרך גרם מדרגות עץ.

מהבוקר דיבר גיא על איזשהו "סלע קפיצות".  הבטיח שנגיע אליו ונתנסה.  אז הגענו - למדרגה נחמדה של כ 60 ס"מ.  סלע קפיצות? - ראיתי דברים שהגיע להם יותר השם הזה, אבל לא ניכנס לקטנות.  קפצנו קצת, אפילו טיפסנו אותו - והמשכנו בסינגל עד סופו.

כמו כל טיול איכותי - סיימנו בכוס קפה של גיא (האיש והגזייה...).

סימון המסלול ע"ג מפה, סיכום מרחקים, מהירויות וגבהים

קבצי מסלולים - בפורמטים השונים

כאן אשים רשימה של כל הקלטות המסלולים שיש לי, על פי פורמטים.  את המסלולים אני מקליט בעזרת הטלפון הנייד שלי, עם תוכנת GPS ייעודית לנושא.  אתם יכולים לעשות אחד משני דברים בשביל לקבל את הקובץ:

1. להיכנס לרשומת הטיול, להיכנס לקישור שאני שם שם ולהוריד.
2. לשלוח לי אימייל עם שם הטיול והפורמט הנדרש - מבטיח לשלוח תוך מספר ימים לכל היותר.

הקבצים הקיימים:

1. תל צפית, חרובית ועג'ור - GPX / KML.
2. תל חדיד ובן שמן קצר - GPX / KML.
3. כרמי יוסף - GPX / KML.
4. פארק קנדה קצר (ללא סינגל חורון ואנדלס) - GPX / KML.
5. דרך הסוכר - ממעלה אדומים לאלמוג - GPX / KML.
6. דרך הסוכר - מהשומרוני הטוב לאלמוג - TCX / GPX / Google earth

איך התחלתי עם הדת הזו?

אני לא יודע באיזה גיל זה התחיל.  אני יודע שמאז שאני זוכר את עצמי, אני על אופניים.  הראשונים שאני זוכר שהיו לי היו כחולים, עם חמישה הילוכים - וזכיתי איתם במירוץ עומר (הראשון והיחיד?).

השניים?  אופני צנטוריון (מזכיר לי את הטנק, ולא רק בשם...) חומים, 15 הילוכים.  הזיכרון שיש לי מהם הוא שלושה שבועות באנגליה עם אבא ואמא - טיול בר מצווה.  רכבנו, אבי ואני באיים בצפון אנגליה ואמא הייתה פוגשת אותנו בכל מיני נקודות שנקבעו מראש, בין טרק לטרק.

בשלב מסוים החל דודי ראבן לייבא אופניים של חברה איזוטרית, הממוקמת אי שם בארה"ב הרחוקה - קנונדייל (Cannondale).  כבר אז הייתה זו חברה חדשנית, שפרצה גבולות וניסתה דברים שונים.  באותה תקופה היו נפוצים בארץ אופניים משלושה סוגים - ראלי, פיז'ו ו BMX.  פתאום מופיעים האופניים האלה, עשוייים סגסוגת אלומיניום, צינורות מנופחים וצבע צהוב מזעזע.  במושגים של היום, האופניים היו די פרימיטיביים:  אין משכחים, בלמי X, הילוכים רציפים (שימאנו לא המציאו עדיין אפילו את ה SIS שלהם...).

בשנים אלה רכבנו טיולי אפיק מדבריים, מלווים בג'יפ עם ציוד הלינה נזרקנו לשבוע במדבר.  ג'יפאים הסתכלו עלינו בצורה מוזרה, לא הבינו מי אלה המוזרים עם האופניים המצחיקים (יש שאמרו - מכוערים...).  כבר אז עשו הרט"ג בעיות וסירבו אף לתת לנו לרכב בשבילי ג'יפים, כי הם מיועדים לג'יפים בלבד...

אבי, שתי אחיותי ואני - 1989

אופניים היו אז תחביב, בו השקעתי את מרבית זמני, כולל הרכבה ופירוק של זוגות אופניים רבים.  דודי הביא עמו מסקוטלנד שלדת Flying Scott.  אז היו, כמובן, בעיקר שלדות פלדה - ומה שהפך את זו למיוחדת הן עבודת הריתוך והגיאומטריה.  נהניתי להרכיב על שלדה חשופה את כל החלקים, לאזן, לכוון ולבסוף גם לרכב - על שלדה שהייתה מעט מעל מידותי (כי ראובן מתנשא לגובה 1.90 מ'...).

שנים עברו, ואיתם כמה אופניים בלתי נשכחים שהיו לי:
מהדורה מיוחדת של קנונדייל וקמפגניולו

Black Lightning - עד שירדתי מהכביש לתמיד

שני אלה נגנבו לי - אבל הרומן עם הבדואים יידון בפרק אחר...

F1000 בדרך הסוכר

Cannondale F1000

אחרי 10 שנים על Cannondale F-1000 (אלה עם ה Head Shock), החלטתי שהגיע הזמן לעבור לשיכוך מלא, ובעזרת אבי רכשתי (מה בעזרת? - הוא קנה...) פרופט מאובזרות מקצה לקצה ברמת XT.  אני עליהם כבר שלוש שנים - ולא מתכוון להחליף שלדה (מכסימום לשדרג חלקים...).

כיום אני רוכב All Mountain טכני, מחפש בכל מקום את המעבר הבלתי עביר, את הסלע הלא הגיוני, את העליה בירידה, או הירידה בעליה.  לצערי, יוצא לי לרכב רק אחת לשבוע - בשישי או שבת - אבל אני מקפיד להפיק את המירב מהמעט הזה....

Cannondale Prophet

זו הייתה סקירה קצרה של ההיסטוריה.  אנסה מהיום לסכם כל טיול, בצירוף הקלטת GPS של המסלול וגרף גבהים מדויק, יחד עם תמונות וסרטונים.

הפרוייקט הגדול הבא - טיול בלה פאלמה בדצמבר...