על פדלים - לרכב מחובר?

בעקבות שאלה בפורום גרופי החלטתי לרדת לעומקה של סוגיה ארוכת שנים וויכוחים בעולם רכיבת השטח (רכיבת שטח אמיתית, לא שבילים לבנים...) - לרכב מחובר או לא.

למען הגילוי הנאות - אני רוכב מחובר.  יש לי פדלים של שימנו (XT, למען האמת) שמלווים אותי כבר שלוש שנים, כשנתיים או אף יותר לפני כן רכבתי מחובר - אבל אז רכבתי שבילים לבנים ומעט סינגלים, כך שזה לא עונה ממש לשאלה בפורום.  אני רוכב מחובר בכל מצב, גם את האלמנטים הקשים ביותר שאני נתקל בהם (יש סרטונים ותיעוד מספק ברשומה אחרת בבלוג...).

לפני שנים, גם בכביש היו רוכבים על פדלים "פשוטים".  למה? - כי זה מה שהיה.  אחרי כמה שנים על הכביש הופיעו "סנדלים".  כאלה שמתהדקים סביב כף הרגל במשיכה.  בהתחלה היו מייצרים את הרצועה מעור, אבל גם לכאן הגיע הפלסטיק - גם לסנדל עצמו (שהיה מברזל לפני כן) וגם לרצועה...

פדלים עם סנדל ורצועת עור מתהדקת

גם בשטח התחלנו עם פדלים שטוחים, אבל אחרי כמה שנים גם בשטח החלו להופיע אותם סנדלים.  כמו בכביש, בו הקדימו הסנדלים את הקליטים, כך גם בשטח - רק בהפרש שנים גדול הרבה יותר, מסיבות בטיחותיות בעיקר.  הטענה המרכזית כנגד רכיבה "מחוברת" היא חוסר היכולת לשחרר את הרגל מהר במקרה הצורך.  לא חסרים מקרים מתועדים של רוכבים שריסקו קרסוליים בנפילות קשות (ולפעמים מיותרות או לא מובנות...) בגלל הקליטים.

הרכיבה השנייה שלי עם קליטים הייתה בעליה מזנוח לכיוון בר-בהר.  יש אפשרות לעשות את העלייה הזו ללא עצירה, אבל רוכבים בני אנוש עוצרים פעם או פעמיים.  באחת העצירות שכחתי שאני מחובר - וכך, במהירות אפס (קמ"ש), אני פשוט נופל הצידה - על שיח סירה קוצנית...

סירה קוצנית...

לפני שאגיע למסקנות המנומקות שלי, סקירה "קצרה" על עולם הפדלים השונים:

פדל

הפדלים מהווים שתיים מתוך חמש נקודות מגע של הרוכב עם האופניים (שתי ידיים על הכידון והחלק שיושב על הכיסא...).  הפדלים מהווים גם את נקודת המגע האחראית על הנעת האופניים, בהעברת הכוח מהרגליים אל זרועות ההינע (הקראנק) ואל ציר האופניים.  לרוב בנוי הפדל מציר, סביבו בנוי גוף הפדל, אשר יכול להיות שונה בתכלית בסוגים שונים - על פי ייעודו (כביש, שטח, תחרותי, תיירותי...).

ישנם מספר סוגים עיקריים של פדלים:


פלאט / פלטפורמה - פדלים בעלי משטח מגע גדול יחסית עם הנעל.  במקרים רבים, בכדי להגביר את אחיזת הנעל בפדל ובכדי למנוע החלקה, מוסיף היצרן מעין מסמרים הבולטים ממשטח הפדל.

Wellgo - ניתן לראות בבירור את המסמרים

פדלים אלה אינם אוחזים בנעל ולרוכב יכולת להשתמש ברגליו לייצוב ללא צורך בפעולה מיוחדת.  עם זאת - פגיעת הפדל עם המסמרים ברגל יכולה לגרום לפציעה, רבים מרוכבי השטח המנוסים מסתובבים עם צלקות על רגליהם מהמסמרים היעילים (מדי, במקרה זה...), כן גם לי יש...

קליפלס (Clipless \ clip-in \ step-in) - דורשים נעל ייעודית, שלה התקן מיוחד המחובר לסוליה (לנעל הכנה להתקן, שלא ניתן להרכיבו על כל נעל...).  ההתקן בסוליה מתחבר לפדל ייעודי.  הנעל מתחברת לפדל בעת דריכה חזקה עליו ומשתחררת בעת ביצוע תנועה סיבובית עם כף הרגל (תנועה המרחיקה את העקב מהאופניים).
פדלים בעלי מנגנון חיבור הוצגו לראשונה על ידי צ'רלס הנסון בשנת 1895, והיו פשוטים הרבה יותר - חיבור ושחרור הנעל היו מתבצעים בסיבוב.
בשנת 1971 הציג צ'ינו צ'ינלי (Cino Cinelli) נעליים המתחברות לפדלים.  המנגנון חייב לחיצה על מנוף בכדי לשחרר את הנעל ולכן שימשו הפדלים בעיקר למרוצי מסלול ונקראו "קליטי המוות" (Death Cleats).  המנוף מוקם, דרך אגב, בצד החיצוני של הפדל, על מנת שבעת נפילה - יהיה סיכוי שהנעל תשתחרר...

M71 Death Cleats

בשנת 1985 הציגה חברת Look פדלים בשימוש טכנולוגיה ש"יובאה" מענף הסקי, בעלי שחרור מהיר.  בתחילה שימשו בעיקר תריאתלטים, לטובת החלפות מהירות, אך נצחונו של ברנרד הינו (Bernard Hinault) בטור של 1985 הבטיח את מקומם של הפדלים בעלי השחרור המהיר על אופני הרוכבים המקצועיים.

פדל XT (כמו שלי...)

הנעליים והקליטים עצמם

הפיתוח המרכזי הבא היה ה SPD של שימנו.  ההבדל המרכזי הוא בגודל.  הקליטים של Look גדולים ולמעשה מבטלים את השימוש בנעל כנעל רגילה, בעוד ה SPD מאפשרים התקנת הקליט במגרעת בנעל, שניתן להמשיך להשתמש בה בהליכה ופעילות יום - יומית.  יש, כמובן נעליים נוחות יותר או פחות להליכה - תלוי בסוג הנעל וקשיחות הסוליה (סוליות קשוחות יותר מעבירות כוח טוב יותר ומביאות לניצול אנרגטי טוב יותר...).

ישנם יצרנים רבים נוספים, לכל אחד סוג החיבור הייחודי שלו, כאשר הנפוצים ביצרנים הם Cranck Brothers, Coombe ו Time.

Time, Cranck Brothers, Look

פדלים מגנטיים - הוצגו לראשונה ב 1987.  היתרון שלהם בבחירה טובה ואף אופטימלית של מיקום הנעל על גבי הפדל, שניתן אף לשנותה תוך כדי רכיבה ובכך להקל את העומס על המפרקים.

פדל מגנטי

עד כאן הסקירה הטכנולוגית / היסטורית.

מה נותנים לי הקליטים? - כמה דברים:

1.  ניצול כוח:  מדברים על 30% תוספת לניצול האנרגיה.  זה הרבה.  זה גם תלוי ביכולת לנצל את החיבור כמו שצריך, בתנועת הגריפה / משיכה בזמן הפידול.

2.  בטחון:  יש אנשים שכשהם באוויר או במעבר מהיר על סלעים יודעים איפה הפדלים שלהם.  אני יודע כי הם מחוברים אלי - ושם הם יישארו ואין לי חשש מנחיתה במקום אחר.

3.  כוח מתפרץ:  קורה לי פחות שאני נתקע בלי כוח פידול, בעיקר בקטעים טכניים קשים.  גם אם הפדלים במיקום לא נוח - אם אני לא יכול לדחוף, אני יכול למשוך.  וזה עובד...
4.  שליטה:  עוד נקודת עיגון באופניים נותנת לי את האפשרות להשפיע על האופניים בצורה טובה יותר.

הם גם נתנו לי סדק יפה בעצם השוקה כשפעם אחת (ורק פעם אחת) הקליט השמאלי השתחרר באמצע דחיפה מאומצת ועשה לי חור שלקח לו חצי שנה לעבור...

צריך לשים לב:

1.  מיקום לא נכון של הקליטים עלול להביא לתוצאות הפוכות.  אני ממקם אותם אחורה ככל האפשר מאחר ואני לא רוכב רכיבות ארוכות מדי - וזה מגדיל את השליטה באופניים.

2.  עצמת החיזוק - זה עניין אישי.  כמה כוח תרצו להפעיל בשביל לשחרר את הרגל - זה עניין של ניסוי וטעייה.  ממליץ להגיע לשלמות פנימית לפני שמנסים את זה במסלולים טכניים קשים במיוחד...

3.  הבחירה לשימוש או אי שימוש בקליטים היא אישית - ואין תשובה אחת.  תמיד שווה לנסות, אבל לא להסס לומר - "זה לא בשבילי" ולחזור לפלטים...

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: הסרטונים

בסוף כל יום ויתרתי על שעתיים - שלוש של שינה, לקחתי את כל הצילומים והסרטונים מאותו היום וערכתי סרטון קצר.  בזמן הטיול עצמו היה לי קשה להעלות אותם בגלל חיבור איטי במלון - אבל אחרי כמה ימים בבית יש לי זמן, לקח קצת יותר מ 48 שעות, כי הסרטים בפורמט HD (למרות שנראה לי שהסרטונים והתמונות לא תמיד...).

מאחר ואלה הניסיונות הראשונים שלי בעריכת וידאו, השתפרתי קצת מיום ליום, אבל אפשר ממש לראות הבדל בין הראשון לחמישי / שישי...

היום הראשון:

(מצלמת הקסדה ביום הראשון עוד לא כוונה כמו שצריך, קצת נמוכה, תיקנתי את זה מהיום השני...)

היום השני:

היום השלישי:

היום הרביעי:

היום החמישי:

היום השישי

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: המסע הארוך הבייתה

היה נפלא.  היה נהדר.  אחת מהחוויות הטובות בחיי.  אבל אני מתגעגע הבייתה והגיע זמן לחזור.  הזמנו מונית לאתמול ב 1215, באדיבות דניאל שתיאם הכל.  בשעה 0900 אני כבר ארוז ומוכן, קופץ לחנות לתת לרודי את סרט הסיכום של היום האחרון - הכנתי לו אותו במיוחד עם כתוביות באנגלית והרבה קטעים שלו רוכב, כי מגיע לו, מדריך מעולה וגם לימד אותי את רזי הסטופי...

ב 1200 אני כבר למטה.  לא יכול יותר - חייב הבייתה.  בקבלה אומר לנו דיויד (מקסים הבחור, עזר לנו כל כך בכל הזדמנות...) שנראה כאילו יש בעיה עם הטיסות, כי בסנטה קרוז יש סערה.  סנטה קרוז היא בצד השני של האי.  בגלל הגובה של הרכס באמצע האי, כאן יכולה לזרוח שמש בעוד בצד השני משתוללת סופה.  זה לא משנה אם הטיסה מבוטלת או לא - לסנטה קרוז חייבים להגיע, בשביל לקבוע טיסות חדשות - איבריה לא עושים את זה בטלפון.

כל הדרך אני מתפלל שזו טעות, שיש טיסות ושאני אהיה בבית עד שבת בבוקר.  למה?  כי ככה תכננתי וזה האופי שלי.  אבל בעיקר - כי עבר יותר משבוע ואני מתגעגע...

לא עזרו התפילות הפעם.  איך שחצינו לצד השני של האי הבנתי שאף מטוס, לא משנה מי המטורף שמטיס אותו, לא ינחת במזג אויר כזה. המונית עפה מצד לצד מהרוח, וכשאנחנו רואים את שדה התעופה - מבינים שאין סיכוי שזה יקרה היום.  גם הטרמינל נראה לא טיפוסי היום - מפוצץ אנשים, כי מסתבר ששישי זה היום של הטיסות באי...

כמו כל דבר כאן - גם התורים נעים בעצלתיים, ללא תחושת דחיפות לסיים משהו.  אני מחליט להרים טלפון לניר, אולי הוא יוכל לעשות משהו.  למרות שבארץ כבר על סף כניסת השבת, ניר זמין ומייד נרתם לעזור למצוא פתרון.  כשמגיע התור שלנו - עומדות בפנינו מספר ברירות:

1. להזמין טיסות למחר בבוקר - יש מקומות, אבל טיסות כנראה לא יהיו.  אם ניקח טיסה למחר והיא תתבטל, כנראה שכבר לא יהיו מקומות ליום ראשון, משמע - נטוס ביום שני ונהיה בבית רק בשלישי בבוקר...
2. להזמין טיסות ליום ראשון - יש מקומות, מזג האויר צפוי להתבהר וזו האפשרות המומלצת על ידי אנשי איבריה.
3. לקחת מעבורת לטנריף - אולי משם יהיו טיסות היום או מחר, ביום ראשון בטוח.  מעבורת, דרך אגב, זה עסק של 60 יורו ואת זה איבריה לא משלמים...

בחרנו באופציה השנייה, מה שנקרא - ללכת על בטוח (או שלא, נדע רק כשנהיה על המטוס...).  האופציה כוללת, דרך אגב, טיסה לטנריף, משם למדריד ומשם, אחרי 8 שעות המתנה, טיסה לישראל.  מגיעים לישראל בחמש בבוקר...

תוך כדי מודיע לי ניר שהוא סידר לנו את החדרים במלון בלוס ליאנוס, ודיבר גם עם החברים ממועדון הרכיבה שידאגו לנו.  זה לא הרבה, אבל שני דברים:  אחד - הוא באמת לא יכול יותר בלוחות הזמנים והמציאות הזו.  שתיים - זה מרגיע לדעת שיש מי שדואג לך (אולי סיפר לנו אחרי זה שניר ממש ממש דאג לנו והוא מאוד התרשם מזה...).

גם תוך כדי אני מדבר עם דורית ומודיע לה.  אין לי מה להגיד, במקום להגיד לי לקפוץ לים ולשחות הביתה, היא מחזקת אותי ואומרת לי לנסות להנות מהזמן הנוסף באי ולא להתבעס יותר מדי.  קבענו שכשאגיע למלון נעשה שיחת וידאו עם הבנות, כי כולם מתגעגעים...

כל התהליך בשדה התעופה מתנהל בספרדית, כשאני נעזר במשפחה אמריקאית ותיירת גרמניה, עם סיפור זהה.  מתוך ארבעה דוכנים של איבריה - רק באחד יש פקידה דוברת אנגלית, אז כולנו מתרכזים אצלה.  המשפחה מחליטה לקחת מעבורת - הם מקווים שלא יצטרכו ללון לילה בטנריף, כי זה ייצא להם יקר, הם לא תכננו על הוצאות נוספות וצריכים לחזור הבייתה.  התיירת? - לוקחת את הבעסה בסבבה וחולקת את המונית חזרה איתנו.  גם היא תטוס ביום ראשון, קבענו לחלוק את המונית בבוקר לשדה - חוסכים עוד כמה גרושים.

בחזרה במלון מחכה לנו דיויד ומודיע לנו שניר דיבר איתו והוא מבין את הבעיה שלנו והוא עושה לנו מחיר מיוחד (ד"א - מיוחד מאוד...) בגלל המצג וכי ניר הסביר לו (לא יודע מה ניר הסביר, אבל הוא הסביר טוב...).

בחנות החבר'ה מקבלים את פנינו בחיוכים - ואולי מודיע שזו פשוט הזדמנות לצאת בערב.  אחרי שיחת וידאו ומנוחה קצרה - יוצאים למסעדה האיטלקית לארוחת ערב, עם אולי, רוברטו  ומרקוס (הבחור השוויצרי).  אני שם לב שמרוב העצבים של היום לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר, בשמונה וחצי.  אני מוריד מנת פסטה ופיצה...

אחרי האוכל אני מחליט לא להמשיך לאוטופיה (הפאב הקבוע שלהם...) וחוזר למלון לישון - מה שלא כל כך מצליח לי...

בבוקר מזג האויר כאן בהיר מעט יותר, אבל קר עדיין, אני מבין שבסנטה קרוז השתפר מעט אבל עדיין יש בעיות עם חלק מהטיסות של היום (כל היום נוחתות וממריאות שתי טיסות...).  מחר לא צפויות בעיות וכבר יש סיבה אחת לחייך טיפה בבוקר.  אחרי ארוחת בוקר אני גם מצליח לעשות שיחת וידאו עם המשפחה ויוצא לקניות.  במבט זריז, חוץ ממתנה שקניתי הבוקר לדורית (השלמה למתנה הראשונה...) - כל מה שקניתי לבנות זה ורוד.  הסיפור עם ורוד זה נושא בפני עצמו, ברשותכם לא נפתח את זה כאן.

החלטתי לקנות מזוודה קטנה, כזו שאפשר להעלות למטוס.  זה גאוני - אני יכול לקחת איתי כל מה שאני רוצה וצריך ולא לסחוב את זה על הגב, כי זה על גלגלים!  גאון מי שהמציא את זה!

כל מה שאני עושה כרגע זה פשוט להעביר את הזמן עד מחר בבוקר, לא יותר...

רבע לשש אני כבר בלובי, מוכן לעשות צ'ק אאוט.  בלה פאלמה דברים עובדים קצת אחרת, פקיד הקבלה כיבה את האור והלך לישון במשרד.  בעדינות אני מדליק אור קטן והוא מופיע עם חיוך מתנצל.  אוולין (התיירת הגרמניה) מגיעה אחרי כמה דקות ועדי מצטרף בסוף.

המונית מגיעה בול בזמן (סימן לבאות?) - מעמיסים את הציוד ויוצאים לדרך.  ביציאה מהמנהרה בצד המזרחי של האי אני משחרר אנחת רווחה.  עדיין חושך גמור - אבל אין רוחות עזות וגם גשם לא יורד.  מגיעים לשדה ומגלים שמה שעובד במלון עובד גם כאן - ריק.  אבל לגמרי.  אין אף אחד.  פחות משעתיים לפני הטיסה הראשונה ואין נפש חיה לדבר איתה.  אני מת לקפה ובאין נפש חיה - גם קפה אין (לא הבאתי גזייה, זוכרים את הפרק הראשון?...).

אני מתחיל לקרוא את שלטי האזהרה בספרדית (ניסיתם פעם לקרוא משהו בשפה שבה אתם מבינים את האותיות, אבל לא את המילים? - בשעות מסויימות של היממה זה יכול להיות ממש מגניב) כשאוולין מופיעה עם מגש עם שלוש כוסות קפה.  מסתבר שיש קומה שנייה, שבה יש קפיטריה שבדיוק נפתחה.  בתזמון מושלם עם סיום הקפה, נפתח הדוכן לטיסה ואנחנו נרשמים לטיסות - עד ישראל (אופטימים).

שוב - כמו כל דבר באי זה לוקח זמן ועד שאנחנו מסיימים, כבר כל הטיסה הצטברה מאחורינו.  עוד כוס קפה בקפיטריה למעלה ועולים למטוס.  זה לא באמת מטוס, אלא יותר אוטובוס קטן עם כנפיים, דומה לטיסות בין אילת לת"א.  הטיסה לטנריף קצרה - מספיקים לעלות, לחלק שתייה ויורדים.

בטנריף ממתינים שעתיים וחצי לטיסת המשך.  זה עולה בעוד כוס קפה ושתי כוסות מיץ תפוזים (סחוט במקום...).  עדי קונה צדפים (תהרגו אותי - לא יודע...) ואני מאחסן אותם במזוודה הקטנה.

כנראה שהצטברו להם הרבה ביטולים ובעקבות כך הרבה אנשים בטנריף, כי אנחנו יוצאים משם למדריד על מטוס שלרוב משמש לטיסות טרנס אטלנטיות - כזה שיש בו שמונה טורי כסאות, שני מעברים וטלויזיות מעל הראש (לא, לא טלויזיות אישיות...).  הטיסה כאן ארוכה יותר - ואני מספיק לראות עוד שני פרקים של House.

נוחתים במדריד, עוזרים לאוולין להבין לאן היא צריכה להגיע (היא ממהרת, כי יש לה פחות או יותר בדיוק את הזמן הנדרש להגיע לטיסה) ומתחילים להתמודד עם ההבנה שיש לנו שמונה שעות וחצי להעביר כאן.  מתחילים בארוחה (אל תאכלו את הבורגר כאן, הוא יבש וגרוע - השניצלונים לעומת זאת טריים וטעימים...) ומתחילים להסתובב.  בקניון הכי גדול בעולם אני משתעמם מהסיבובים האלה אחרי חצי שעה, כאן אחרי עשר דקות אני ממצה - ומחליט להמשיך לצפות ב House.

למה אני אוהב אותו?  מעבר לציניות ולזה שהוא עוסק במקרים רפואיים לא מעניינים בכלל, יש כמה דברים שאני מוצא מושכים בסדרה:

1. ד"ר קמרון (אני בעונה השנייה).
2. ד"ר קדי (מקווה שהיא תישאר, קמרון עוזבת, אני יודע...).
3. מישהו שם לב שלכל מקרה רפואי שהוא מטפל יש קשר לחיים האישיים / מקצועיים שלו?
4. ציניות וחוש הומור.

לא יודע כמה פרקים ראיתי, נאלצתי לשנות מיקום פעם אחת בגלל איזה רוסי שיכור (לא סטיגמה - הוא היה רוסי והוא היה שיכור, זו עובדה!) שהחליט להיטפל אלי ולשאול אותי שאלות (הוא לא הבין שאם אני עם אזניות ולא מגיב, זה בגלל שאני לא שומע ולא רוצה לשמוע?).  הוא גם לא ממש ידע אנגלית - ולא קיבל את זה שאני לא יודע רוסית.  הלכתי לחפש שקע אחר.

משהו קטן לגבי שקעים בשדות תעופה.  למה לא שמים יותר?  מה, קשה?  צריך להכריח את האנשים לשבת בכל מיני פינות בשביל להטעין נגנים / מחשבים / מכונות גילוח (מכונות גילוח בעצם לא, לרוב יש בשירותים שקעים ליד המראות.  מוזר...) וכיו"ב (וכיוצא באלה)?  במדריד תחפשו את השקעים בעמדות כיבוי האש (לא אלה עם המטפים, שם אין, אלא אלה עם הצינור המגולגל, יש שקע אחד בכל אחת מהעמדות...).

שעה וחצי לפני הטיסה (שלוש כוסות קפה ומשהו כמו ארבע או חמש כוסות מיץ תפוזים מאוחר יותר...) מפרסמים את שער העלייה למטוס - ואני ממשיך לראות את הסרטים לידו.  לאט לאט מתאספים האנשים לטיסה ובאיחור של כמה דקות מתחילה העלייה אליו.  אני מבין שני דברים - המטוס הולך להיות מלא עד אפס מקום ונוכחות קבוצת כדורסל שלמה לא הולכת לשפר את המצב...

הטיסה חסרת אירועים מיוחדים פרט לצפיפות המובנת מאליה וארוחת הערב חסרת הטעם - תוותרו אם אתם לא גוועים ברעב.  אבל גם זה נגמר בסוף - ונוחתים בישראל.  אחרי ביקורת הדרכונים (חדי הזיכרון ביניכם ייזכרו בזיהוי הביומטרי) אוסף את הקנייה מהדיוטי פרי ואת המזוודה ומאתר את עדי.  הוא מראה לי את חבר שלו שעובד במכס לוקח הצידה שני בלדרים שהיו בטיסה שלנו ויוצאים.

אני חוזר הבייתה במונית שירות, שהנהג שלה ניסה הכל בשביל לעשות עוד כמה גרושים, כולל לחכות שעה שלמה עם חמישה אנשים עד שיגיעו עוד, לנסות לשכנע אותנו להוסיף כסף בשביל שייצא עם תשעה במקום לחכות לעשירי, לנסות לשכנע זקנה מסכנה לוותר על מקומה בשביל שיהיה מקום לחמישיית חרדים שסירבו להתפצל ועוד.

בסוף, לשמחתי, הייתי הראשון לרדת - אחרי הוא התחיל סבב שבטח נגמר כמה שעות טובות אחרי...

בבית חיכו לי הבנות (שולשתן - הגעתי שנייה לפני שיצאו לגן, בי"ס ולעבודה) ואחרי שהן יצאו - נחתי קצת.

לסיכום - למרות החזרה הארוכה, זהו סיום של אחת החוויות הטובות בחיי, שבוע של הנאה מאתגר בלתי פוסק.  אם היה לבנות מה לעשות באי - החוויה הייתה מושלמת, אבל צריך לאהוב משהו מאוד מסויים בשביל זה...

תודה לדורית ולבנות שאפשרו לי את זה, בלי הגב שלכן - לא הייתי יכול...

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: היום השישי (והאחרון) - רטוב עד לשד עצמותי

כבר אתמול בערב התחיל לרדת גשם.  לא איזה טפטוף מעצבן, לא שתי טיפות פה ועוד אחת שם - גשם.  שוטף.  די ברור של Rock de Los Muchachos לא נגיע, פקיד הקבלה במלון אומר שדווקא הגשם לא מהווה בעיה - הרוחות החזקות שצפויות להיום עשויות לשבש את התוכניות של כולם.  הוא גם זרק משהו על זה שאולי יסגרו את שדה התעופה, אבל מבטיח לי שמטוסים גדולים ינסו לנחות בכל מקרה - כמה מנחם...

בבוקר אני מבין שכל התפילות שלא נשאתי בלילה לא הועילו לכלום - בחוץ אפור, קר, גשם ורוח.  אבל אני לא אוותר על יום רכיבה.  בחיים.  אחרי ארוחת בוקר אני שם פעמי לחנות ביחד עם עדי.  בדרך פוגשים את יורגן שיושב לכוס קפה בבית הקפה הסמוך ואני מצטרף אליו.  אחרי שתי דקות בעל בית הקפה יוצא בריצה ומתחיל לפתוח את השמשיות - לא, לא יצאה שמש, התחיל שוב לרדת גשם...

כולנו מוודאים שיש לנו את כל הציוד ובין הטיפות רוכבים לנקודת המפגש עם דניאל - שמחכה עם הטרנזיט להקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה.  עד עכשיו לא אמרו לי מה נעשה היום ואחרי כמה דקות נסיעה אני מבין למה:  הם גם לא יודעים.  אני חושב שמבחינתם להישאר היום בבית זו האופציה המועדפת, אבל כל פעם ששואלים אותי אם לוותר - אני רוצה לרכב!

בהתחלה נוסעים מזרחה ומתחילים לטפס - זה לא עובד, החזית האפורה שם אימתנית למדי.  אחרי כמה דקות נסיעה דרומה מבינים שגם שם לא יילך ודניאל פונה צפונה.  דווקא שם יש סימנים של תקווה, השמיים לא אפורים ובין הלבן רואים אפילו גוון כחלחל.  מתחילים לטפס ומזג האויר מבהיר לנו שחיים קלים לא יהיו היום - ערפל, רטוב, קר ובעיקר - רוח חזקה.  הכבישים חלקים מאוד - וזה מרמז מה מצפה לנו עם הסלעים היום.

בשלב מסוים דניאל עוצר - "לרדת".  מתחילים לפרוק את האופניים ועדי מודיע סופית שהוא לא רוכב היום - לא במזג אויר כזה.  השאיר אותי עם שתי המכונות האלה - יורגן ורודי - ועוד כשמתחילים בטיפוס בכביש.  רודי אומר שמדובר ב"טיפוס קצר", אבל אני כבר מכיר את ה"קצר" הזה טוב מדי.  מתחילים לטפס - מכירים את הזוית של העליה בפנייה לעין כרם מהכביש לנס הרים?  אז זה ככה, אבל ארוך.  מאוד.  בדיוק כשאני חושב שזהו, הגענו לסוף העליה (כי רודי אמר "קצר"!!!), מופיעה מאחורי העיקול הזוועה:  הכביש נהיה כל כך תלול שהוא כבר לא סלול באספלט, אלא בטון, כי אספלט לא מחזיק זויות כאלה.  אפשר להגיד שכבר לא קר לי...

בטח ניחשתם שהטיפוס נגמר...  פותחים בולמים וזורמים בדאבל נחמד שמוכר לי מהיום השני של הטיול ואחרי 5 ק"מ בערך מגיעים למגדל תצפית שבו ביקרנו ביום השני.  אני שואל את רודי אם יורדים בשבילים של היום השני והוא אומר - "מה פתאום, היום יורדים בשביל הקשה יותר".  זה סוחט ממני חיוך...

יש לנו בערך 1200 מטר לאבד עכשיו, אין עליה אחת מכאן ועד סוף המסלול (חוץ מהעליה של 300 מטר מהחוף ללוס ליאנוס - אבל מי חושב על זה כאן?).  מיותר לציין שאנחנו עדיין בתוך ערפל כבד ורוח חזקה? - לא, כי נהנים מהרכיבה.

הירידה אלימה מאוד, תלולה עם סלעים גדולים שנהיו חלקים עקב הלחות והגשם שלפניה.

באמצע הדרך עוצרים עד סף המצוק ואני מביט בהמשך הדרך.  אנחנו עומדים בעצם על מצוק כשהשביל יורד על הצלא שלו בשביל צר ומפותל, "מרוצף" באותן אבנים גדולות וחלקות, והפניות הן פשוט סיבובים במקום.

אחרי מנוחה קצרה ממשיכים בדרך למטה.  הקטע השני של המצוק מוכר לי מהיום השני - ואני זורם אותו הרבה יותר מהר ובסופו "סוגר חשבון" עם גרם מדרגות שהפתיע אותי ביום השני, בגלל עיקול בסופו (מחיאות כפיים...).

מסיימים את הקטע הזה ואני מתכונן לנסיעת כביש קצרה כשרודי (זוכרים את רודי?) מודיע לי - "מה פתאום.  היום אתה יורד את הסינגל הבא כאן".  מדובר בסינגל שביום השני רודי הודיע שהוא קשה מדי (8/10).  יורגן מוותר ונוסע בכביש ואני כמעט נהרג שלוש פעמים בדרך למטה.  אבל ממש, לא בלשון ציורית בשביל הסיפור.  לסינגל הזה אני חוזר רק אחרי ששיפרתי בעוד כמה רמות את היכולות הטכניות שלי...

באמצע הסינגל מתחיל לטפטף עוד פעם ואני אומר - "טוב, עם טפטוף אני מתמודד לא רע...".

מגיעים למסעדה, מניחים את האופניים בחוץ ומזמינים אוכן ופתאום בחוץ - נפתחו שערי שמיים.  איזה מבול!  יורגן אומר שחצי שעה זה עובר והטיפוס ללוס ליאנוס יעבור מהר, רודי מסכים ואני חושש...

את הטיפוס העברנו בגשם, הגענו רטובים עד לשד עצמותינו.

היה יום נפלא!

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: היום החמישי - כמה אפשר לטפס...

כל היום היה לי בראש משפט פתיחה לסיכום היום - אני לא מצליח להיזכר מהו.  אולי הוא הלך לאיבוד אי שם בעליות המטורפות של היום...

קמתי עייף.  מאוד עייף.  כל כך עייף שהחבר'ה בחנות שאלו אותי אם אני בטוח שאני רוצה לרכב היום.  אז כמה עייף שאני לא אהיה, על רכיבה אני לא אוותר.

נתנו לנו ברירה בבוקר:

או להתחיל רכיבה מהחנות - טיפוס של 1000 מטר בערך.
או להגיע עם מונית (במחיר כלול) עד אל פאסו ומשם לטפס 600 מטר בערך.
או לשלם כמה יורו ולטפס 0 מטר (בערך...).

יורגן (בחור גרמני שהצטרף הבוקר...) בחר באופציה א' והצטרף ללילי (זו שהייתה אלופת גרמניה או משהו כזה...).  עדי חבר לרוברטו (הקרדיולוג הצ'יליאני...), שילמו 5 יורו כל אחד וחיכו לנו למעלה.  אני בחרתי באמצע - ויחד עם רודי טיפסנו כמעט 600 מטר, כאשר אנחנו מחכים באל פאסו ליורגן ולילי.

רודי אומר שנחכה על כוס קפה, ואנחנו עוצרים ליד איזה בר, נכנסים פנימה ואני נדהם שוב.  משהו שלא סיפרתי עדיין.  השעה 1030 בבוקר, הבר מפוצץ באנשים שיושבים כשליד כל אחד בקבוק קולה וכוס יין אדום.  מדהים.  אני מזמין את רודי לקפה, כי היום יום ההולדת שלו...

יורגן ולילי מגיעים אחרי כמה דקות ואנחנו מתחילים (הם ממשיכים) לטפס.  ברגע שיורדים לשטח, העליה נהיית גם טכנית ויורגן מתקשה.  רודי מחליט להישאר איתו ושולח את לילי להוביל אותי בעליה.  אם מישהו מהמוסד קורה את השורות האלה, פתרתי לכם בעיה קשה עם אחמדיניג'אד.  הבחורה רוצחת!  היא הכתיבה לי כזה קצב בעליה, שרציתי למות.  היא גם לא עצרה לשנייה אחת כל ה 600 מטר האלה, כולל חלקים בסינגלים ועליות בזוויות משוגעות - רציתי להתאבד!!!

בסוף היא עצרה - כי היא צריך לחכות לרודי ויורגן - וגם בגלל שהיא קלטה כנראה שאני על סף הזדכות על הנשמה שבאפי.  בסוף הם מגיעים ועולים חזרה לכביש, להמשך הטיפוס (חשבתם שזה נגמר? - גם אני...  אבל ממש לא...) - עוד 150 מטר בערך.

בסוף מגיעים לנקודה בה עדי ורוברטו מחכים - ורודי את לילי מרשים לי לנוח כמה דקות, לשתות ג'ל ולהתארגן על עצמי.  פונים דרומה, בדאבל נוח, שמוסיף עוד קצת גובה (ומאבד אותו מדי פעם...) עד שרודי מסמן - כאן מתחילים לרדת.  לובשים מגינים, מורידים כיסאות, משחררים בולמים (וגם בלמים) ורודי מוביל את הטיסה במורד ההר.

משהו על הבחור - הוא מהיר.  קשה לי למצוא בארץ חברים שמשאירים אותי באבק כמוהו, הבחור לא חסר פחד, אלא מודע לכל תנועה של האופניים, שלו ולכל מה שקורה עם השביל.  הוא שולט במה שקורה בצורה מושלמת וגם כשהסינגל נהיה טכני עם סוויצ'בקים צפופים, הוא עובר את האלמנטים במהירות הברק.  את הסוויצ'בקים הוא עובר בצורה מדהימה, בעצם - אחת משתיים:  או שהוא עושה סטופי עם הסטה של הגלגל האחורי בין 90 ל 150 מעלות וממשיך לנסוע, או שהוא נעמד עם האופניים ובקפיצה אחת מסובב אותם בכיוון הנכון - וממשיך.

שתבינו מה הרמה הטכנית של הבחור!!!

והוא ממשיך בזרימה...

הסינגל הזה מסתיים בפונדק קטן על הדרך, שם עוצרים לסנדוויץ' וכוס מיץ תפוזים.  יורגן מזמין בירה וזה קצת מרגיז את רודי - הם לא מרשים לשתות אלכוהול תוך כדי רכיבה...

רודי מתחיל גם להראות סימני דאגה.  חשבנו לחלוק מחר מונית ולהגיע ל Los Muchachos - הנקודה הגבוהה ביותר באי, 2500 מטר בערך.  משם לרדת עד לוס ליאנוס (300 מטר).  המסלול כולל גם 600 מטר עליות - אז יוצא לרדת בערך 2800 מטר.  אבל תחזית מזג האויר מנבאת רעות, צריך לדבר עם דניאל ולהחליט.

את שארית הדרך לחנות עושים בטיסה ברחובות הכפרים, הנהגים ממשיכים לגלות סלחנות לטיסה של האופניים ביניהם (המהירות המותרת באי, כמו שכתבתי, היא בין 30 ל 40 קמ"ש, אותה אנחנו עוברים בירידה בהרבה...).

הערב נפגשים בפאב לחגוג יום הולדת לרודי ודניאל, ואז נדע גם מה קורה מחר.  בינתיים התחיל לרדת גשם ובסיבוב קטן בעיר קניתי לבנות כובעים עם רקמה של השם שלהן - מגניב...

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: היום הרביעי - בסוף חייבים גם ליפול...

מאז שהייתי קטן הייתה למושג 'לטפס על הקירות' משמעות מאוד ספציפית, לרוב בהקשר של דברים שאני גורם להורים שלי - ובהמשך לדורית.  מעולם לא דמיינתי שמי שיטפס על הקירות זה יהיה אני - ועוד מבחירה.

מהתחלה ידענו שהיום יום קצר.  אתמול היה ארוך מאוד, מחר מצפה לנו יום קשה - היום רגוע.  רגוע זה רק 250-300 מטר טיפוס.  העניין הוא שבלה פאלמה טיפוס שכזה, גם אם הוא על הכביש, הוא אינטנסיבי מאוד.  משהו בסגנון של להסתכל על העליה של בית אורן ולצחוק בנימוס על הבדיחה...

התחלנו כרגיל במפגש חברתי על כוס קפה מול החנות - ולאחר נסיעה קצרה פגשנו את הני - הנהג - והעמסנו את האופניים.  ההקפצה המקורית אמורה הייתה להיות עד אל פאסו, ואז 500-600 מטר טיפוס, אבל אחרי מקח וממכר בין עדי ורוברטו (מצד אחד) לרודי (מן הצד השני) סוכם על צמצום כלפי מעלה.  זה לא הפריע לרודי, שהוריו הכיעו היום לביקור באי ובהחלט שמח על הקיצור.  מה שנקרא - WIN-WIN.

הטיפוס בכביש כאן זה שוב משהו שקשה לתאר.  שוב אותם נופים, סביב כביש שאם הטבע היה יוצר כבישים - ככה הם היו נראים, שוב האוויר שאין נקי כמוהו.  והנהגים, שאם לא תזוז ימינה ינהגו אחריך בעשרה קמ"ש בלי להראות סימנים של חוסר סבלנות.

סיום העליה בכביש הוא בדיוק בנקודה בה התחלנו בימים האחרונים - מסתבר ממכאן אפשר גם להתחיל ברכיבת שטח, בלי לטפס עוד בכביש - וזה מה שאנחנו עושים.  תחילת הרכיבה בשטח חולי יחסית, אבל השביל (ובעיקר רודי) מהיר מאוד. 

אחרי כמה דקות זורמות - רודי מכניס אותנו ליער, עם אזהרה - 'יער אורנים, אבנים ועליהם מחטי אורנים זה מחליק - זהירות'.  ומוסיף - 'יותם, סע ראשון'.  אז אני נוסע בסינגל זורם.  מי שיסתכל בסרטונים יאמר - זה נראה בדיוק כמו חורשים / בן שמן ודומיהם.  וזה נכון, פרט לדבר אחד - כאן אתה יכול לרכב בסינגל אחד שעה וחצי - רק בירידה - והוא לא יגמר.  הסינגלים הכי טובים וארוכים בארץ מסוגלים למשוך חמש דקות של ירידה, במקרה הטוב...

באחד הקטעים אומר לי רודי להיזהר במיוחד, כי האבנים בקטע הזה חלקות.  נשבע לכם שירדתי בזהירות, נשבע לכם שגם לא החלקתי.  מה שקרה הוא שעליתי בכלל על אבן חופשיה, שזרקה את הגלגל הקדמי שלי לקו גרוע במיוחד - והופ:  אני מתגלגל קדימה.  לשמחתי האינסטינטים טובים ואני מתכרבל, מתגלגל ופשוט קם.  מכה קטנה בברך שמאל, קטנה יותר בשוק ימין - לא משהו שמפריע לרכב.  הדבר הראשון שאני באמת בודק? - אם מישהו ראה.  אף אחד? - מצוין, אפשר להמשיך והכבוד במקומו מונח...
בסך הכל אנחנו יורדים בסינגלים וקצת דאבלים משהו כמו 500 מטר, עד אל פאסו.  בכניסה לאל פאסו רודי ניאות סוף סוף ללמד אותי את סודות הסטופי - ונותן לי את הטיפ של החיים בשביל להצליח.  פתאום זה הולך לי - ואפילו די טוב.  רודי גאה, אני שמח - אפשר להמשיך.  אורבן קצר בתוך אל פאסו - וכוס מיץ תפוזים בבית קפה...

המשך הרכיבה עד לוס ליאנוס קצר ותלול, כמעט כולו על כביש, פרט לסינגל קצר שבו עושה עדי את הנפילה של היום, ונשאר עם חתך מרשים בעקב.  לשמחתי - יש קרדיולוג שיטפל בו, כי אני מפחד מדם...

בדרך חזרה לחנות, בתוך לוס ליאנוס, עוצר רודי פתאום באיזו מסעדה.  בירור קצר עם רוברטו (בערך היחיד שבאמת מבין מה רודי אומר פרט למטראז', למעלה ולמטה...) מלמד שהוא מזמין לכולם מקום לארוחת ערב בשמונה - שמונה וחצי.  זה משאיר לנו זמן (הרבה זמן) להתארגנויות, קניות וכו'.

קניות? - מצוין, יש לי כמה חובות, וזה נתן לי בדיוק את הזמן שאני צריך בשביל להשלים את כל מה שהיה חסר לי.

בשמונה נפגשת קבוצה גדולה - שאת חצייה אני לא מכיר בכלל, מסתבר שיש אנשים שבאים לכאן לשלושה שבועות, ורוכבים רק יומיים - שלושה בשבוע.  תוך כדי מפרט רודי את ה"תפריט" למחר, שכולל - כמובן - עליות (הוא מדבר על 600 מטר - עדי מתמקח איתו על נקודת ההתחלה...) וירידות (בלי זה לא הייתי בא).

ארוחת הערב מצויינת, החברה טובה - ושיחת טלפון טובה עם דורית הפכה את הערב למושלם....

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: היום השלישי - יורדים דרומה

את רוב הלילה ביליתי בניסיונות לפתור את בעיית מוזיקת הרקע בוידאו הסיכום של היום הראשון ושל השני, אותה בעיה שבגללה אני לא יכול להעלות כאן את הקטעים (אבל הם בפייסבוק - תיכנסו ותראו...).  בנוסף לזה כל כך רציתי לשמוע את דורית שהרמתי אליה טלפון בשבע בבוקר.  אצלה.  זה אומר חמש כאן...

אחרי (שוב...) ארוחת בוקר רגילה דידינו לכיוון החנות.  הגיע הזמן להכיר לכם את אולי, המכונאי.  רוכב אופניים בעצמו, בחור גרמני שמנמן וחביב שדואג שכל יום נקבל זוג נקי, משומן ומטופל היטב.  מעבר לזה אולי הוא בחור מקסים - נספר על זה בסוף היום.

חייכן, טוב לב ומכונאי שאוהב את מה שהוא עושה:  אולי

אחרי כמה דקות מתחילה להצטבר חבורה גדולה יותר ממה שהיינו רגילים.  לרודי (המדריך מהיום הראשון) מצטרפת מדריכה בשם לילי, בחורה שהייתה אלופה ברכיבת XC - ורואים עליה שהיא רוכבת חזקה.  בנוסף, שני חברים שלא הכרנו, שניהם דוברי גרמנית (מה חדש?), האחד מצ'ילה (קרדיולוג...) והשני משוויץ.  ורנון ביום האחרון שלו באי מבטיח שהיום זה אחד הטובים...

אחרי היכרות קצרה והסבר של רודי על המסלול להיום, הולכים להעמיס את הטרנזיט.  התוכנית להיום היא הקפצה לאותו מקום שבו התחלנו אתמול, טיפוס קצר בכביש (אצלם קצר זה 200 מטר בגובה, טוב?), המשך של בערך 15-17 ק"מ בשביל 4X4 עם טיפוס של עוד 300-400 מטר ואחרי זה סינגלים.  רודי הבטיח שהיום זה זורם בקטעים מסוימים, אבל יש קטעים טכניים כמו שאני אוהב...

מעמיסים...

נכנסים כולנו לטרנזיט ודניאל, ביחד עם ליזה (גרמניה בלונדינית בגובה 1.90 מ', חברה של דניאל...) מקפיצים אותנו לנקודת ההתחלה.  שוב - הטיפוס בכביש המפותל, עם הנופים המשכרים ודבר שעוד לא הזכרנו - תרבות הנהיגה.  עד לכתיבת שורות אלה שמעתי שלושה צפצופים של מכוניות.  שניים ברמזור ואחד לבקשתי (פירוט בהמשך...).  בדרך למעלה, אם מגיעים מאחורי רכב איטי, הוא מפנה את הדרך (ואני מדבר על כלי רכב פרטיים, לא משאיות...).  מגיעים לנקודת ההתחלה ופורקים זריז, ורנון כהרגלו - יוצא ראשון...

הטיפוס בכביש קצר מאתמול ואנחנו כבר יודעים מה מצפה לנו - זה עובר יותר מהר ומגיעים לנקודת תצפית ממנה רואים את לוס ליאנוס מגובה ראוי לשמו.  זו כמובן הזדמנות לצילום קבוצתי - לצערי לא היה עובר אורח מזדמן להיות הצלם, אז רודי צילם.

מכאן יורדים מהכביש לדרך 4X4 שנמשכת בצידו המערבי של הרכס בכיוון דרום.  מתחתינו הים, במין תחושה שאם רק נקפוץ חזק - ניפול לתוכו, גם מגובה 1200 מטר.  השביל שונה מאתמול - ונותן הזדמנות לדבר על הגיאולוגיה של האי, הסבר שיעזור קצת גם בהמשך היום:  האי לה פאלמה הוא אי געשי, ששורשיו נטועים בעומק 4000 מטר מתחת לפני הים.  זה אומר שגובהו האמיתי של האי הוא 6400 מטר בערך.  מכובד.  האי כולו סלע געשי - בזלת.  וזה אומר שהחול באי הוא בצבע שחור.  מגניב.  אז השביל עליו אנו רוכבים הוא שחור, והפעם גם חולי - כך שיש הרבה החלקות וזריקות זנב, בעיקר בקטעים בהם החול כבר התייבש.

רחוק למטה - לוס ליאנוס.  כבר 1500 מטר מתחתינו...

באחד הקטעים אני מסתכל שמאלה ורואה הר חול געשי, שראשו נטוע בענן.  רודי רואה שאני מסתכל ואומר לי - "אל תדאג - עוד נרד כזה, אפילו יותר תלול..."

יותר תלול מזה?  לרדת?  בחול?  רודי יותר מטורף ממני, יכול להיות?

כמו זוג יונים - למרות הפרשי הגילאים, זה עניין של זמן עד שרודי ולילי יודו שהם מאוהבים

בסוף גם הגיעו הסינגלים שהבטיח רודי - ובגדול.  פנייה פתאומית שמאלה לסינגל בעליה מפתיעה את כולנו, אבל מתחילים ברכיבה.  בשלב מסוים רודי מסתכל אלי ואומר "יש עכשיו שלושה קטעים בעיתיים - נראה אותך".  בראשון ובשני לא הבאתי כבוד גדול לאומה, בשלישי זכיתי לתשואות ממנו.  אחרי זה הוא סיפר לי שאף אחד לא עושה את השניים הראשונים.  לא היה יכול להגיד קודם???

אחרי מנוחה קצרה, עם בננה או ג'ל למי שהביא, לובשים מגינים, כי רודי אמר שמכאן צריך.  מתוך ההסבר של רודי אני מבין שהסינגל עכשיו הוא בירידה, חולי למהדרין וצריך לשמור על הקו.  אחרי כמה זמן הוא נהיה סלעי (מסתכל אלי - "כמו שאתה אומר שאתה אוהב") ואחרי זה שוב חולי.  "תהנו" הוא אומר ומתחיל לרכב.  אני אחריו...

לאופניים כבר התרגלתי בגדול, אבל מדי פעם דברים קטנים מזכירים לי שאני לא מותאם סופית.  הכידון רחב.  רחב מדי לטעמי.  בשלב מסוים עובר רודי צמוד לאיזה עץ ואני, בלי לשים לב עובד צמוד גם כן.  צמוד מדי.  הכידון פוגע בעץ והכתף שלי עפה לתוך הגזע.  מכוח האינרציה אני ממשיך, אבל הרופא הצ'יליאני שהיה מאחורי אמר לי שזה נראה כואב.  אני כבר שכחתי בשלב זה מהמכה - נזכרתי בה שוב במקלחת בערב.  אני מקווה שהסימן הכחול יעבור עד שאגיע הבייתה...

הסינגל נהיה תלול ומהיר יותר ובחול העמוק קשה מאוד לשמור על הקו.  רודי עף קדימה (הוא מהיר בטירוף...) ואני, בניסיון לעמוד בקצב נוסע ישר.  רק מה? - הסינגל התעקל ימינה.  זה לא שלא ראיתי - האופניים פשוט המשיכו ישר, כי החול היה עמוק מדי ואין היגוי.  איכשהו תיקנתי - ובסוף רודי מחכה עם חיוך גדול.  "כיף?" - "ברור!".

"יותם - עכשיו מתחיל הקטע שלך, סע ראשון, ניפגש בהמשך".  ואני זז.  בהתחלה ורנון לפני, אבל באיזשהו שלב הוא נותן לי לעבור קדימה ואני טס מסלעות ומדרגות.  סוף סוף קצת קטעים כמו שאני אוהב...  בשלב מסויים אני מגיע לשביל 4X4 ומחליט שכאן טוב להמתין.  עוברת רבע שעה - ואף אחד לא בא...

ורנון התנדב לצלם אותי באחד הקטעים הטכניים

בדיוק כשאני עולה על האופניים להתחיל לטפס חזרה, מגיעה לילי בשביל 4X4.  "מישהו נפל" - "מי" - "לא יודעת, נראה לי חבר שלך" - "הכל בסדר" - "כן, נראה לי שיש פנצ'ר".  מחכים.  ורנון מגיע אחרי כמה דקות דרך הסינגל, ואחריו כולם.  מסתבר שעדי נפל, אחריו השוויצרי.  לצ'יליאני יש גפ פצעים - לא שאלתי ממה.  מסתבר שבנוסף לקורבנות האלה - גבה הסינגל הזה גם פנצ'ר כקורבן - שלמעשה היה הגורם להתרסקות של השוויצרי.  ההתרסקות שלו הייתה כ"כ קשה בעיניו שהוא לא עלה חזרה לסינגלים - ולילי הייתה איתו בשבילי 4X4 מקבילים עד סוף היום.

רודי טס לתוך העיר...

מכאן חזרנו לחול, ורנון ביקש שאהיה אחריו - שיהיו לו כמה קטעים ממצלמת הקסדה.  בשמחה.  ממשיכים לרדת בחול, זנב נזרק כל פעם שלא שמים לב - ונשפכים לתוך עיירה קטנה שבה מכריז רודי על הפסקת קפה.  הקפה לא בא לבד, הם הזמינו לנו מנה מיוחדת של המקום.  זה מין בלינצ'ס עבה, מקופל לשניים שבתוכו גבינה מותכת.  נשמע הזוי? - טעים!

ומכאן ממשיכים - ורודי מבטיח שיהיה ממש טוב.  והוא צדק.  זוכרים שהוא הבטיח ירידה תלולה בחול?  אז הוא קיים.  אני מוצא את עצמי עומד על צלע הר של חול שחור, שמרוב שהוא תלול - לא רואים את התחתית שלו - אלא רק צומת מרוחק קדימה - "סע, חכו לי בצומת".  החול בירידה הזו עמוק מאוד וזוית הירידה מקשה מאוד.  פעמיים נפלתי לחול עד שהבנתי את העקרון - תישען חזק אחורה ואל תיתן לגלגל הקדמי לגרום לך לאבד כיוון...

כשהגעתי למטה - רודי עוד לא התחיל.  כשראיתי באיזו מהירות הוא יורד את זה - הבנתי למה הוא נתן לנו מרחק...


והכיף לא נגמר.  ממשיכים בסינגל בחול, בנוף הייתי מגדיר אותו כנוף ירחי - וכל הזמן הים נמצא מתחתינו - וכל הזמן הוא עוד רחוק למטה, לא חשוב כמה כבר ירדנו וכמה מהר עשינו את זה.

בדרך עדי חוטף פנצ'ר - ובסוף מגיעים גם לכביש.  כאן נגמרת רכיבת השטח להיום, אבל יש עוד 12 ק"מ לעשות על הכביש עד לנקודת הסיום - שם הבטיחו לנו רחצה בים.  לוקח לי המון זמן להתארגן על עצמי, להוריד מגינים ולהפסיק את הצילום ממצלמת הקסדה, אז אני צריך לדחוף בכביש בשביל להגיע יחד עם כולם.  הדבקתי את לילי עם הצ'ליאני והשוויצרי בערך קילומטר מהסוף...  בדרך עוקפת אותנו משאים ובשביל הכיף אני מסמן לו עם היד - כן, מסתבר שיש לו צופר אוויר - זה משהו אוניברסלי!!!

זוכרים שהבטיחו לנו חוף שחור?  אז קיימו.  חול הים כאן הוא גם בזלתי - וחוף הים פשוט מהמם!

מעל החוף יש מסעדה קטנה.  מה זה מסעדה? - צריף עם חמישה שולחנות בחוץ.  בדיוק המיקום המושלם לסיום יום כזה, עם דג, בירה, ופלאן עם אספרסו לקינוח...

שתי מוניות מגיעות לאסוף אותנו חזרה, ולילי אומרת שייקח שעה וחצי.  איך שעה וחצי? - אנחנו במרחק 40 ק"מ בקו אווירי מלוס ליאנוס! - ושוב אני נזכר שכאן לקו האווירי אין משמעות.  וגם נזכר שחוץ מכביש אחד שבו נוסעים 70 קמ"ש - לא נוסעים פה יותר מ 50, שלא לדבר על 40 או אפילו 30 - גם בכבישים שבין הערים.

מגיעים ללוס ליאנוס בחושך, אבל עושים סיבוב בעיר לפני המקלחות, עדי צריך מזוודה חדשה ואני קניתי סיגרים למען מטרה נעלה.  נשאר לי למצוא בקבוק יין מקומי, פיג'מות של בובספוג לבנות ומשהו לדורית...

מסתבר שהחברים מהחנות חיכו לנו לפרידה מורנון, שעוזב את האי מחר בבוקר, אז אנחנו מדדים בעייפות חזרה לפאב שליד החנות ומקנחים את היום בעוד (איך לא...) בירה.

טוב.  זה לא דיוק פאב, אבל גם לא מסעדה.  מה שכן - מסתבר שהבעלים הוא מומחה (ברמה של לימודים אקדמיים) בנושא של בשר חזיר.  אני לא נוגע בכלום בחנות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהמבחר שיש לו, בדגש על זה שהייצור הוא עצמי...

לשאלה מה יהיה מחר עונה דניאל בהתחמקות, וממלמל משהו על 1000 מטר טיפוס.  אני עשוי להאמין לו....

לה פאלמה 12.2010 - יומן מסע: היום השני - כבר מכירים ומתחילים להינות

קשה לקלף את עצמך מהמיטה.  מעט מדי שינה (כי יצאנו אתמול בערב...), יותר מדי שתייה (זה הסתכם בחמש בירות ומוחיטו מחמש בצהריים...) והעייפות מיום הרכיבה הראשון.  אחרי ארוחת בוקר יצאנו לכיוון החנות.  קבענו בעשר וחצי, ואף אחד לא שם.  אין בעיה - את הקצב השונה של הדברים כבר הבנו, ירדנו במורד הרחוב בשביל שעדי יוכל להשלים כוס קפה.

עוד יפתחו...

רודי מגיע ראשון ופותח את החנות, הוא לא מרגיש כל כך טוב, אז דניאל (המנהל בפועל בשבוע שבו הבעלים בחופשה...) יוביל אותנו היום.  האופניים יוצאים אחד אחד מהחנות ואנחנו מגלים מה זה שירות כאן - האופניים עברו שטיפה יסודית, שימון וכיוונים שביקשנו - תענוג!

אחרי האופניים מוציאים ורנון ודניאל קסדות פול פייס - ועדי ואני מחליפים מבטים:  "מה הקטע?".  דניאל מרגיע - "לא לדאוג, זה רק בגלל שאני קצת משוגע..." (זה הזמן לספר שבמשך כל היום הראשון עדי מספר לורנון ורודי שאני "לוקו"...).  הרכב להקפצה מחכה מעבר לפינה - האופניים של דניאל כבר שם - מעמיסים את שלנו ויוצאים לדרך.  אנחנו נוסעים קצת דרומה ומתחילים לטפס עם הרכב, ודניאל מסביר - נעצור באמצע העלייה, נטפס קצת (קצת זה 500 מטר אצלים...), נרכב על שביל קו הרכס עד גובה 1400-1500 מטר - ונרד בקו אנכי עד למטה...

עולים...

עוצרים, פורקים את האופניים - ומתחילים לנסוע.  איך שפרקנו ורנון התחיל - הוא על אופניים כבדים ועולה לאט יותר.  העלייה בהתחלה היא בכביש.  עיקול אחרי עיקול, זוית העלייה לא מתמתנת - להפך - היא נהיית יותר ויותר בעייתית.  בדרך פוגשים קבוצת רוכבי XC ועם האופניים הכבדים שלנו - משאירים אותם מאחור, נותנים קצב חזק.

ורנון צופה על הנוף בעלייה

אחרי כמה מאות מטרים (אנכיים - אין לי מושג כמה רכבנו, הם לא מודדים...) פונים שמאלה לשביל הרכס.  זהו שביל 4X4 הסלול לאורך קו פרשת המים של האי - כך שיש לכל אורכו נקודות תצפית מזרחה (לעיר סנטה קרוז ושדה התעופה) ומערבה (לערים אל פאסו ולוס ליאנוס).  השביל יורד ועולה לאורך האוכפים, ואנחנו ממשיכים לצבור גובה.  ככל שעולים בגובה - הטמפרטורות יורדות - ואנחנו מתקרבים לענן שראש ההר טובל בו...

אחת העליות...

השביל מלא שלוליות ובוץ, עדות לימי הגשם האחרונים, שכל הזמן מזכירים לנו האנשים שהם ממש לא אופיניים - זקני האי לא זוכרים כמויות גשם כאלה (לא רק אצלנו השתגע מזג האויר...).

קשה לתאר את הנוף המשכר - אנסה משהו שיבטא את זה.  המרחק בינינו לבין אל פאסו שמתחתינו - 1000 מטר, לכל היותר.  זהו גם המרחק האנכי, בגובה.  ללוס ליאנוס, עוד 500 מטר בכל כיוון - אנכי ואופקי.  ואת כל זה נרד עוד כמה דקות...

אבל לפני הירידה, מתרחש אירוע שתוכנון (לא באמת, אבל צירוף מקרים כזה הוא ממש חריג...) ממש בשבילי.  הגענו לנקודה הגבוהה של היום (1500 מטר בערך, אחרי 450-500 מטר טיפוס...), נמצאים ממש בתוך הענן ומתבוננים בירידה האנכית שדניאל באמת מתכוון שנרד (הוא בא עם פול פייס, זוכרים???) ופתאום מופיע - כאילו כלום, באמצע שום מקום - אמבולנס.  אמיתי!  עדי טען שהזמינו אותו בשבילנו - בגלל הירידה, אני לא יכולתי לוותר על הצילום.  הנהג הסביר לנו שהם כאן בשביל איזה מסע רגלי שמגיע מכיוון סנטה קרוז ויורד לאל פאסו.

דניאל הסביר להם שאני פאראמדיק מישראל - והם לא יכלו לסרב לתמונה...

שנייה לפני שהתחלנו לרדת אכלנו איזה משהו קטן, והירידה התחילה.  שוב - אבנים חלקות, זוית מפחידה בטירוף וסוויצ'בקים על סף תהום - תענוג!  איבדנו משהו כמו 600-700 מטר בחצי שעה - וזה רק חצי מהירידות של היום...

באמצע הירידה משתנה אופי הקרקע, הזוית מתונה יותר ודניאל מסביר שמכאן זה נהיה מהיר הרבה יותר, יש לעקוב אחריו בדריכות כי הקו לא ברור - והוא יוביל אותנו דרך כל הדרופים הטובים - תענוג!  קל יותר להגיד מלעשות, הבחור מהיר ומכיר טוב כל אבן.  איבדתי את הקו, פספסתי איזה דרופ או שניים - אבל הרווחתי זמן אוויר בשביל יום שלם - היה שווה להגיע.

העצירה הבאה היא בחצר של כנסייה - ועדי ואני נדהמים לשמוע את השירה שלהם על פי המנגינה של "התקווה".  אחרי כמה דקות דניאל מסביר שמכאן זה נהיה אפילו מהיר יותר, חלק בשטח, חלק על הכביש וחלק אפילו בתוך העיר.  ורוכבים.  לחלוף מול מכוניות בחמישים קמ"ש בערך (להם מותר 30-40 מכסימום בכל האי הזה...) זה מדהים.  אחרי קטע קצר על הכביש עוצר דניאל ומסביר - "לסינגל הבא קוראים סינגל הקקטוסים, בגלל הפאקינג קקטוסים, או סינגל הפנצ'רים, בגלל הפאקינג פנצ'רים...".  הוא מסביר שהאבנים בסינגל גורמות הרבה פעמים לסנייק בייט, אז להיזהר.  הלך טוב - חצינו ללא פנצ'רים ונכנסנו לאל פאסו (עוד 300-400מטר נשארו לרדת עד לוס ליאנוס, זוכרים?) ועוצרים בבית קפה.

אחרי כוס קפה - ממשיכים, הפעם עד איזו גדר בטון באורך כמה קילומטרים.  זוהי למעשה טרסה ענקית, שמחזיקה הן טרסות גידולים (בעיקר בננות והם איגום של מי גשמים).  תוך כדי רכיבה מראה לנו דניאל "רואים את מגדל התצפית, שם, על ההר" - "לא, רואים רק ענן" - "זה שם, ושם הייתם אתמול, ואת כל זה ירדתם" - והוא מצביע על צלא ההר - ואני קולט איזה טירוף זה הירידות הפסיכיות האלה...

בירידות מההר

מסיימים את היום ברכיבה עד החנות.  היה יום קצר, אבל בהחלט ממצה - דניאל מסביר שצריך לנוח למחר.  אם יהיה יום יפה - נרכב בדרום האי, סינגלים זורמים, חול שחור והרבה הנאה.  לא יכול לחכות!

את סרטון סיכום היום אעלה בהמשך - אין זמן כרגע...