הלקח הראשון של כל הסיפור הזה הוא שאסור, בשום פנים ואופן, להתעלם מסימן האזהרה הפשוט והבולט ביותר שהגוף שלנו יכול לתת לנו - מהכאבים.
הלקח השני הוא שלפעמים, גם אם לא תתעלם, תבדוק ותחקור - לא תוכל למנוע את הנזק שנוצר, כי תת אבחון ובערות הם דברים נפוצים גם בעולם הרפואה...
הלקח השלישי הוא שעדיף לפעמים שיהיה לך פזיותרפיסט אחד טוב ושני חברים שדואגים לך, מאלף אורטופדים גרועים.
מעשה שהיה - כך היה (ועודנו...):
ככל שאני זוכר, כבר הרבה שנים כואב לי להשתמש במהדק. גם את המכשירים האלה שלוחצים בכף היד בשביל לחזק אותה אף פעם לא אהבתי, כי כאב לי להשתמש בהם. שנים. בלי להדק הסתדרתי, וכושר עשיתי בדברים גדולים וחשובים יותר מחוזק כף היד. הסתדרתי לא רע.
עד לפני 9 חודשים בערך. במאי 2010 התחיל לכאוב לי בשורש כף היד, בלי גירוי של מאמץ אמיתי. כאב לי בזמן שעשיתי שכיבות שמיכה, כאב לי כשהרמתי דברים כבדים. אבל הייתי עסוק בפו"ם, ולא היה לי זמן לזה. לא היה לי זמן לזה - עד שזה ניצח אותי. מה זה ניצח אותי? - הגעתי למצב שלא הצלחתי להרים בקבוק קולה של ליטר וחצי. דיאט!
זה היה השלב שבו החלטתי לפנות לאורטופד. הראשון שפנוי. לקח לי שבוע וחצי להגיע אליו, ולקח לו חמש דקות להחליט שיש לי דלקת בגידים. "אין בעיה - עשרה ימים של NSAIDS, סד לקיבוע ואולטראסאונד בשביל להיות בטוח". אז באמת ראו באולטרסאונד ממצאים שמתאימים לדלקת - והלכנו עם זה.
לשמחתי (בדיעבד), התעקשו כמה אנשים שאלך לפיזיותרפיה, כי יש לי גם מוגבלות בולטת בתנועה. ואם כבר פיזיותרפיה, אז אצל הטוב ביותר בצבא. אריה השכיב אותי על השולחן אצלו ועשה לי טיפול עם מחטים וחשמל - זה שחרר את השרירים וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. אבל את דעתו של אריה זה לא הניח - "יש לך חופש גדול מדי במפרק, זו לא סתם דלקת. זה לא מוצא חן בעיני...".
אוי כמה שהוא צדק. אוי, כמה מזל יש לי...
לקח לי חודש להגיע לאורטופד מומחה בכירורגית כף יד. איך שהוא לקח לי את היד לבדיקה ראשונית, הוא אמר שזו לא סתם דלקת. צילום של היד מכמה זויות - והוא אפילו נתן לזה שם: מחלת קינבוק. הוא לא ממש טרח להסביר מה זה אומר, רק שצריך לעשות MRI ומיפוי עצמות בשביל לאמת את האבחנה שלו. למקושרים שלי לא לקח יותר משבועיים לעזור לי לגמור את שתי הבדיקות האלה, שאפשר לחכות להן חודשים (זה החלק של המזל עם החברים...). מתוצאות ה MRI היה ברור שהאבחנה הראשונית של מומחה כף היד הייתה נכונה ושהבעיה כבר מעבר לשלב של הטיפול הקונבנציונלי. במקביל לתיאום תור לתשובות אצל מומחה כף היד בחר"פ, תיאמה לי דורית בנוהל מהיר תור אצל מנהלת מחלקת כף יד בעין כרם.
היום הגעתי לד"ר פידהורץ. גם כאן ניתן לחוש מייד שמדובר במומחית שיודעת בדיוק מה היא עושה. אבל היה חסר לה CT. נחסוך את שעות הבירוקרטיה של האישורים - עשיתי CT. עוד לפני כן היא הודיעה לי כמה דברים:
1. אני בשלב שבו הברירה היחידה היא ניתוח. אין מוצא אחר.
2. אני צריך לבחור בין ויתור על מרבית מחופש התנועה במפרק כף היד, לבין ויתור על אחוז משמעותי מכוח האחיזה של כף היד עצמה.
3. אין מה לדחות את הניתוח, משמעות הזמן היא נזק נוסף, והחמרה יכולה להיות משמעותית עד כדי צורך בקיבוע מלא של מפרק שורש כף היד.
4. אסור לי לרכב באופניים, או לעשות אימון הכולל ידיים בחדר הכושר (לפחות אני יכול לרוץ, נכון?).
5. לניתוח תקופת החלמה ארוכה במיוחד של שלושה חודשים בגבס.
6. יש מקום לניתוח מחר.
אחרי שעשיתי את ה CT בנוהל דחוף (כי מחר ניתוח...), הודיעו לי מהמחלקה שאני נדחה בינתיים - כי נכנסו כמה מקרים דחופים למחר.
נכון לעכשיו - אני מחכה...
הלקח השני הוא שלפעמים, גם אם לא תתעלם, תבדוק ותחקור - לא תוכל למנוע את הנזק שנוצר, כי תת אבחון ובערות הם דברים נפוצים גם בעולם הרפואה...
הלקח השלישי הוא שעדיף לפעמים שיהיה לך פזיותרפיסט אחד טוב ושני חברים שדואגים לך, מאלף אורטופדים גרועים.
מעשה שהיה - כך היה (ועודנו...):
ככל שאני זוכר, כבר הרבה שנים כואב לי להשתמש במהדק. גם את המכשירים האלה שלוחצים בכף היד בשביל לחזק אותה אף פעם לא אהבתי, כי כאב לי להשתמש בהם. שנים. בלי להדק הסתדרתי, וכושר עשיתי בדברים גדולים וחשובים יותר מחוזק כף היד. הסתדרתי לא רע.
עד לפני 9 חודשים בערך. במאי 2010 התחיל לכאוב לי בשורש כף היד, בלי גירוי של מאמץ אמיתי. כאב לי בזמן שעשיתי שכיבות שמיכה, כאב לי כשהרמתי דברים כבדים. אבל הייתי עסוק בפו"ם, ולא היה לי זמן לזה. לא היה לי זמן לזה - עד שזה ניצח אותי. מה זה ניצח אותי? - הגעתי למצב שלא הצלחתי להרים בקבוק קולה של ליטר וחצי. דיאט!
זה היה השלב שבו החלטתי לפנות לאורטופד. הראשון שפנוי. לקח לי שבוע וחצי להגיע אליו, ולקח לו חמש דקות להחליט שיש לי דלקת בגידים. "אין בעיה - עשרה ימים של NSAIDS, סד לקיבוע ואולטראסאונד בשביל להיות בטוח". אז באמת ראו באולטרסאונד ממצאים שמתאימים לדלקת - והלכנו עם זה.
לשמחתי (בדיעבד), התעקשו כמה אנשים שאלך לפיזיותרפיה, כי יש לי גם מוגבלות בולטת בתנועה. ואם כבר פיזיותרפיה, אז אצל הטוב ביותר בצבא. אריה השכיב אותי על השולחן אצלו ועשה לי טיפול עם מחטים וחשמל - זה שחרר את השרירים וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. אבל את דעתו של אריה זה לא הניח - "יש לך חופש גדול מדי במפרק, זו לא סתם דלקת. זה לא מוצא חן בעיני...".
אוי כמה שהוא צדק. אוי, כמה מזל יש לי...
לקח לי חודש להגיע לאורטופד מומחה בכירורגית כף יד. איך שהוא לקח לי את היד לבדיקה ראשונית, הוא אמר שזו לא סתם דלקת. צילום של היד מכמה זויות - והוא אפילו נתן לזה שם: מחלת קינבוק. הוא לא ממש טרח להסביר מה זה אומר, רק שצריך לעשות MRI ומיפוי עצמות בשביל לאמת את האבחנה שלו. למקושרים שלי לא לקח יותר משבועיים לעזור לי לגמור את שתי הבדיקות האלה, שאפשר לחכות להן חודשים (זה החלק של המזל עם החברים...). מתוצאות ה MRI היה ברור שהאבחנה הראשונית של מומחה כף היד הייתה נכונה ושהבעיה כבר מעבר לשלב של הטיפול הקונבנציונלי. במקביל לתיאום תור לתשובות אצל מומחה כף היד בחר"פ, תיאמה לי דורית בנוהל מהיר תור אצל מנהלת מחלקת כף יד בעין כרם.
בצילום רנטגן
ב MRI
היום הגעתי לד"ר פידהורץ. גם כאן ניתן לחוש מייד שמדובר במומחית שיודעת בדיוק מה היא עושה. אבל היה חסר לה CT. נחסוך את שעות הבירוקרטיה של האישורים - עשיתי CT. עוד לפני כן היא הודיעה לי כמה דברים:
1. אני בשלב שבו הברירה היחידה היא ניתוח. אין מוצא אחר.
2. אני צריך לבחור בין ויתור על מרבית מחופש התנועה במפרק כף היד, לבין ויתור על אחוז משמעותי מכוח האחיזה של כף היד עצמה.
3. אין מה לדחות את הניתוח, משמעות הזמן היא נזק נוסף, והחמרה יכולה להיות משמעותית עד כדי צורך בקיבוע מלא של מפרק שורש כף היד.
4. אסור לי לרכב באופניים, או לעשות אימון הכולל ידיים בחדר הכושר (לפחות אני יכול לרוץ, נכון?).
5. לניתוח תקופת החלמה ארוכה במיוחד של שלושה חודשים בגבס.
6. יש מקום לניתוח מחר.
אחרי שעשיתי את ה CT בנוהל דחוף (כי מחר ניתוח...), הודיעו לי מהמחלקה שאני נדחה בינתיים - כי נכנסו כמה מקרים דחופים למחר.
נכון לעכשיו - אני מחכה...
