בוקר. שבע בבוקר. בארץ בשעה כזו כל העולם בתנועה, הילדים כבר לבושים ומוכנים ליום חדש, גלגל"צ מדווחים על עומסים חסרי תקדים בכל כביש שרק אפשר לדמיין את קיומו. וכאן? כאן בשבע בבוקר עוד חושך. לא חושך של בוקר - חושך של לילה! לא פלא שדניאל אמר לנו לבוא 'לא לפני תשע'...
השעון הביולוגי לא מורגל לכלום, אבל התשישות של הטיסות אתמול הפילו אותי בתשע (אחת עשרה...) והתעוררתי בשש - ישנתי תשע שעות, דבר שלא קרה לי כבר הרבה מאוד שנים. ככה זה כשהחמ"ל לא מצליח להעיר אותי בלילה - ואני די בטוח שהם ניסו, אולי הטלפון באוטו ובמשרד מצלצלים ממש ברגים אלה... :-)))
שמונה, אחרי ארוחת בוקר נאה - לחמניות טריות, גבינה, חמאה וקפה (יש גם ריבה, דבש ואכלתי מיקספלקס מקומי...) - יש אור, אבל השמש עדיין בנפקדות (בטח בגלל ה - 100% עננות שיש בחוץ...). מתארגן סופית, בודק את המצלמות ואת ציוד הרכיבה - ממלא מים טריים (יש פה בקבוקי מים מינרליים בשקל לליטר, בבקובוקים של 5 ליטר - אני חושב שאם אני מייבא במחיר הזה אני שובר את השוק בישראל...), איזוטון, אורז ג'לים ומוכן לצאת.
תוך כדי - מהאזנה לגלגל"ץ, ההתכתבות בפייסבוק, ובמייל עם חברים מהארץ, אני מבין שהסערה משתוללת כבר באזור השפלה, באילת קר ובירושלים סתם רוח וקר בינתיים - אבל המשפחה שם אופטימית לגבי הגשם. יאללה - זזים לרכב!
הגענו לחנות ופגשנו שם את רודי - המדריך שךנו להיום, בחור גרמני בן 26 שמדריך באי כמה שבועות. ירדנו לבית קפה לקנות סנדוויצ'ים ולשתות קפה לפני היציאה, כשברקע כל הזמן יש טפטוף שמאיים להפוך לגשם. לילי - מדריכה נוספת - סיפרה לנו שכבר כמעט שבוע יורד כאן גשם וזה ממש יוצא דופן. כמה דקות אחרי שסיימנו את הקפה הגיע ורנון, בחור גרמני שמטייל באי כבר כמה ימים, הרוכב הרביעי והאחרון בקבוצה שלנו להיום.
תוכנית היום כללה, כפי שהסביר רודי, ירידה של 300 מטר (אנכית, חברים, מרחקים אנכיים בלבד בלה פאלמה...) וחבירה להקפצה שתעלה אותנו 1400 מטר ומשם ירידה חזרה לאותה נקודה (= 1400 מטר ירידה, לא כולל עליות שצוברות גובה בדרך...). בעשר התחלנו לרכב, שתי דקות עד שיצאנו להעיירה ורודי מצביע על הירידה ואומר לי "אתה מוביל". מה הוא רוצה ממני? המדריך מוביל, לא? הוא מתעקש - ואני יוצא לדרך. הירידה לא אנכית לגמרי, אבל השיפוע בהחלט מעורר כבוד, והסיבובים בדרך צפופים במיוחד. שלוש מאות מטרים נעלמו לנו במד הגובה תוך כמה דקות קצרות, ואחרי כמה מטרים על הכביש, פגשנו את המונית.
העלייה עם המונית בכביש מפותל מאוד. וזה התיאור של הכביש ה"ראשי", בו יש מסלול אחד לכל כיוון. אחרי כמה דקות עליו חותכחים פתאום לכביש צדדי יותר, מפותל יותר ותלול יותר. מה שנקרא - כביש משני. את הכביש הבא כבר אין לי איך לתאר, כנראה דרגת אחת מעל שביל כורכר, דרגת הסלילה הנמוכה ביותר, אין מקום לשתי מכוניות במקביל (איזה שתיים? - יש מקומות שלא הבנתי מה נהג המונית חושב לעצמו...). פתאום הוא עוצר - הגענו.
הנוף בשלב הזה משכר. הים מתחתינו (באמת מתחת, קשה להסביר את הזוית של ההר הזה...), ההר מעלינו - כשראשו בעננים. עדי לא התגבר על הקטע של ההר בתוך הענן עד עכשיו. התחלנו ישר בסינגלים, כשרודי מזהיר - אבנים רטובות, מכוסות במחטי אורנים, הן מתכון בטוח להחלקה - אז סעו לאט. טוב, בסדר.
אחרי סינגל שבו איבדנו בערך 200 מטר בגובה, התחיל טיפוס ב 4X4. אין לי בעיה עקרונית עם טיפוס. באמת שלא. אבל 500 מטר אנכיים? זה לא טיפוס - זה פיגור שכלי! אבל בנופים מסביב - זה פשוט שווה כל מטר.
זה זמן טוב לעוד כמה מילים על מזג האוויר, אחרי זה נחזור לסינגלים ולירידות. הטמפרטורה למטה הייתה בערך 24-25 מעלות, תחשבו מה קורה 1400 מטר מעל. תוסיפו לזה טפטוף ותקבלו עדי קופא מקור ומאיים שיתקרר... כשהתחיל הטיפוס התחלנו להשיל שכבות. לחות? - אין. האוויר נקי בצורה שלא תיאמן.
חזרה לטיול. אחרי כמה קילומטרים בשביל הגענו לנקודת תצפית, ממנה רואים את לוס ליאנוס - העיר שבה נמצא המלון. ושם רודי מסביר לנו שני דברים שמשאירים אותנו ללא מילים:
1. מראה לנו ממול את השביל שירדנו בבוקר - מטורף!
2. מראה לנו את נקודת הסיום - מטורף פי כמה!!!
משם חזרנו שני קילומטר בשביל - והתחלנו את הירידה (יש עוד 1000 מטר לאבד בגובה היום...). הירידה עכשיו קשה הרבה יותר, הרבה סלעים רטובים, כולל קטע שלם בתוך ערוץ זרימה. בשלב מסויים אני שומע מאחורי נביחות. אחרי כמה שניות מופיע עדי - מבוהל כמו אנ'לא יודע מה - "בחיים שלי לא רכבתי כ"כ מהר - הבאתי בריחה מאיזה כלב...".
רודי הבטיח לנו בית קפה - ועומד בהבטחתו - אנחנו נכנסים עם האופניים לתוך בית קפה על הדרך, כשעוד יש לנו 500 מטר לרדת. בית הקפה צופה גם הוא על העיר - ואנחנו מחליטים לשבת בחוץ, על המרפסת, לשתות כוס קפה.
מבית הקפה יורדים קצת בכביש - עד שרודי מסמן לי "כאן תפנה ימינה". לא מבין. לאן לפנות? יש כאן כלום, זו צלע הר - מצוק. ואז אני רואה למה הוא התכוון. יש שבילון צר, "מרוצף" באבנים בינוניות חופשיות, מדרגות אבן (טבעיות, לא בנויות...) מטורפות והמון, אבל המון, סוויצ'בקים חדים, פחות או יותר סיבוב על המקום. הירידה הזו קשה. באמצע הדרך הידיים כבר מתחילות להעביר מסרים של "קשה לי". אני מעביר חזרה מסר של "תסתמו - אני נהנה, תחזיקו מעמד!!!". בסוף החלק הראשון יש גרם מדרגות עם סיבוב בקצה, אני מחכה לראות מה ורנון ורודי עושים איתו, ומנסה אחריהם - נתקע בסיבוב בסוף, כמו כולם...
ממשיכים בירידה, עד קטע מדרגות קצר ש"נשפך" לכביש. מזל שורנון עצר אותי בזמן, אם הייתי נכנס לכביש המכונית שבדיוק עברה הייתה אוספת אותי...
מכאן - ירידה בכביש עד לסוף המסלול - ממש בגובה הים. הים? לא ראיתם כזה דבר - חול הים שחור! לגמרי שחור! זה מה שקורה כשיש חול מסלע בזלת געשי.
אנחנו יושבים במסעדה ואוכלים, ורודי יוצא לשיחת טלפון. כשהוא חוזר, יש לו מבט מוטרד. "יש בעיה?" - "כן, אני לא מצליח לסדר לנו הסעה חזרה לעיר" - "למה?" - "סיאסטה, כולם ישנים!!!"
ארוחה טובה, בירות - סיום מושלם ליום טיול...
את קטעי הוידאו ממצלמת הקסדה והמצלמה שלי ערכתי לסרטון קצר, לסיכום היום הראשון. לצערי, המצלמה היום לא הייתה מכוונת טוב וצילמה קצת נמוך - טעות של מתחילים שכבר תוקנה תוך כדי כתיבת שורות אלה...
* הסרטון נתקע על 35% בפרסום - כל פעם, אוסיף אותו בהמשך...
הגענו חזרה בשש, וקבענו להיפגש לצאת לפאב בתשע וחצי. מסתבר שבאי יש יומיים שבהם יש חיי לילה - כל שאר השבוע מת. אז החבר'ה מתים לנצל את הלילה לבילוי ואחרי ארבע שעות של רביצה בפאב הם יוצאים לדיסקו, שעליו עדי ואני מוותרים, למרות ניסיונות השידול. מחר (היום) מתחילים לרכב בעשר וחצי (רודי רצה אחת עשרה וחצי, אבל בחנות שכנעו אותו שזה מאוחר...). הוא הבטיח לנו יום עם 500 מטר טיפוס (אנכי - מרחק אנכי!!!)...
השעון הביולוגי לא מורגל לכלום, אבל התשישות של הטיסות אתמול הפילו אותי בתשע (אחת עשרה...) והתעוררתי בשש - ישנתי תשע שעות, דבר שלא קרה לי כבר הרבה מאוד שנים. ככה זה כשהחמ"ל לא מצליח להעיר אותי בלילה - ואני די בטוח שהם ניסו, אולי הטלפון באוטו ובמשרד מצלצלים ממש ברגים אלה... :-)))
שמונה, אחרי ארוחת בוקר נאה - לחמניות טריות, גבינה, חמאה וקפה (יש גם ריבה, דבש ואכלתי מיקספלקס מקומי...) - יש אור, אבל השמש עדיין בנפקדות (בטח בגלל ה - 100% עננות שיש בחוץ...). מתארגן סופית, בודק את המצלמות ואת ציוד הרכיבה - ממלא מים טריים (יש פה בקבוקי מים מינרליים בשקל לליטר, בבקובוקים של 5 ליטר - אני חושב שאם אני מייבא במחיר הזה אני שובר את השוק בישראל...), איזוטון, אורז ג'לים ומוכן לצאת.
תוך כדי - מהאזנה לגלגל"ץ, ההתכתבות בפייסבוק, ובמייל עם חברים מהארץ, אני מבין שהסערה משתוללת כבר באזור השפלה, באילת קר ובירושלים סתם רוח וקר בינתיים - אבל המשפחה שם אופטימית לגבי הגשם. יאללה - זזים לרכב!
הגענו לחנות ופגשנו שם את רודי - המדריך שךנו להיום, בחור גרמני בן 26 שמדריך באי כמה שבועות. ירדנו לבית קפה לקנות סנדוויצ'ים ולשתות קפה לפני היציאה, כשברקע כל הזמן יש טפטוף שמאיים להפוך לגשם. לילי - מדריכה נוספת - סיפרה לנו שכבר כמעט שבוע יורד כאן גשם וזה ממש יוצא דופן. כמה דקות אחרי שסיימנו את הקפה הגיע ורנון, בחור גרמני שמטייל באי כבר כמה ימים, הרוכב הרביעי והאחרון בקבוצה שלנו להיום.
למעלה - החנות ב"רחוב" ולמטה - עדי בחנות. מחסן ההרכבות והתיקונים מאחור...
תוכנית היום כללה, כפי שהסביר רודי, ירידה של 300 מטר (אנכית, חברים, מרחקים אנכיים בלבד בלה פאלמה...) וחבירה להקפצה שתעלה אותנו 1400 מטר ומשם ירידה חזרה לאותה נקודה (= 1400 מטר ירידה, לא כולל עליות שצוברות גובה בדרך...). בעשר התחלנו לרכב, שתי דקות עד שיצאנו להעיירה ורודי מצביע על הירידה ואומר לי "אתה מוביל". מה הוא רוצה ממני? המדריך מוביל, לא? הוא מתעקש - ואני יוצא לדרך. הירידה לא אנכית לגמרי, אבל השיפוע בהחלט מעורר כבוד, והסיבובים בדרך צפופים במיוחד. שלוש מאות מטרים נעלמו לנו במד הגובה תוך כמה דקות קצרות, ואחרי כמה מטרים על הכביש, פגשנו את המונית.
ורנון - ורודי מאחוריו
מנהלות - מפרקים גלגל קדמי, שהאופניים ייכנסו למונית...
העלייה עם המונית בכביש מפותל מאוד. וזה התיאור של הכביש ה"ראשי", בו יש מסלול אחד לכל כיוון. אחרי כמה דקות עליו חותכחים פתאום לכביש צדדי יותר, מפותל יותר ותלול יותר. מה שנקרא - כביש משני. את הכביש הבא כבר אין לי איך לתאר, כנראה דרגת אחת מעל שביל כורכר, דרגת הסלילה הנמוכה ביותר, אין מקום לשתי מכוניות במקביל (איזה שתיים? - יש מקומות שלא הבנתי מה נהג המונית חושב לעצמו...). פתאום הוא עוצר - הגענו.
בראש העלייה - לבושים היטב, מטפטף וקר...
הנוף בשלב הזה משכר. הים מתחתינו (באמת מתחת, קשה להסביר את הזוית של ההר הזה...), ההר מעלינו - כשראשו בעננים. עדי לא התגבר על הקטע של ההר בתוך הענן עד עכשיו. התחלנו ישר בסינגלים, כשרודי מזהיר - אבנים רטובות, מכוסות במחטי אורנים, הן מתכון בטוח להחלקה - אז סעו לאט. טוב, בסדר.
עצרתי לצלם את עדי יורד איזה קטע מסולע - משהו טיפוסי לשלב זה של הירידה...
אחרי סינגל שבו איבדנו בערך 200 מטר בגובה, התחיל טיפוס ב 4X4. אין לי בעיה עקרונית עם טיפוס. באמת שלא. אבל 500 מטר אנכיים? זה לא טיפוס - זה פיגור שכלי! אבל בנופים מסביב - זה פשוט שווה כל מטר.
זה זמן טוב לעוד כמה מילים על מזג האוויר, אחרי זה נחזור לסינגלים ולירידות. הטמפרטורה למטה הייתה בערך 24-25 מעלות, תחשבו מה קורה 1400 מטר מעל. תוסיפו לזה טפטוף ותקבלו עדי קופא מקור ומאיים שיתקרר... כשהתחיל הטיפוס התחלנו להשיל שכבות. לחות? - אין. האוויר נקי בצורה שלא תיאמן.
חזרה לטיול. אחרי כמה קילומטרים בשביל הגענו לנקודת תצפית, ממנה רואים את לוס ליאנוס - העיר שבה נמצא המלון. ושם רודי מסביר לנו שני דברים שמשאירים אותנו ללא מילים:
1. מראה לנו ממול את השביל שירדנו בבוקר - מטורף!
2. מראה לנו את נקודת הסיום - מטורף פי כמה!!!
העיר מתחת - ורודי מסביר על הירידה, אני הבנתי באמת למה הוא התכוון רק יותר מאוחר...
משם חזרנו שני קילומטר בשביל - והתחלנו את הירידה (יש עוד 1000 מטר לאבד בגובה היום...). הירידה עכשיו קשה הרבה יותר, הרבה סלעים רטובים, כולל קטע שלם בתוך ערוץ זרימה. בשלב מסויים אני שומע מאחורי נביחות. אחרי כמה שניות מופיע עדי - מבוהל כמו אנ'לא יודע מה - "בחיים שלי לא רכבתי כ"כ מהר - הבאתי בריחה מאיזה כלב...".
עדי מצא אופניים חלופיים, ורנון מתנדב לפדל קצת בשבילו...
רודי בהחלט רוכב מוכשר מאוד - הדגמה קטנה, כי את השאר הוא רכב כ"כ מהר, שלא הספקתי לצלם...
רודי הבטיח לנו בית קפה - ועומד בהבטחתו - אנחנו נכנסים עם האופניים לתוך בית קפה על הדרך, כשעוד יש לנו 500 מטר לרדת. בית הקפה צופה גם הוא על העיר - ואנחנו מחליטים לשבת בחוץ, על המרפסת, לשתות כוס קפה.
העיר עדיין מתחתינו...
מבית הקפה יורדים קצת בכביש - עד שרודי מסמן לי "כאן תפנה ימינה". לא מבין. לאן לפנות? יש כאן כלום, זו צלע הר - מצוק. ואז אני רואה למה הוא התכוון. יש שבילון צר, "מרוצף" באבנים בינוניות חופשיות, מדרגות אבן (טבעיות, לא בנויות...) מטורפות והמון, אבל המון, סוויצ'בקים חדים, פחות או יותר סיבוב על המקום. הירידה הזו קשה. באמצע הדרך הידיים כבר מתחילות להעביר מסרים של "קשה לי". אני מעביר חזרה מסר של "תסתמו - אני נהנה, תחזיקו מעמד!!!". בסוף החלק הראשון יש גרם מדרגות עם סיבוב בקצה, אני מחכה לראות מה ורנון ורודי עושים איתו, ומנסה אחריהם - נתקע בסיבוב בסוף, כמו כולם...
ממשיכים בירידה, עד קטע מדרגות קצר ש"נשפך" לכביש. מזל שורנון עצר אותי בזמן, אם הייתי נכנס לכביש המכונית שבדיוק עברה הייתה אוספת אותי...
מכאן - ירידה בכביש עד לסוף המסלול - ממש בגובה הים. הים? לא ראיתם כזה דבר - חול הים שחור! לגמרי שחור! זה מה שקורה כשיש חול מסלע בזלת געשי.
אנחנו יושבים במסעדה ואוכלים, ורודי יוצא לשיחת טלפון. כשהוא חוזר, יש לו מבט מוטרד. "יש בעיה?" - "כן, אני לא מצליח לסדר לנו הסעה חזרה לעיר" - "למה?" - "סיאסטה, כולם ישנים!!!"
ארוחה טובה, בירות - סיום מושלם ליום טיול...
את קטעי הוידאו ממצלמת הקסדה והמצלמה שלי ערכתי לסרטון קצר, לסיכום היום הראשון. לצערי, המצלמה היום לא הייתה מכוונת טוב וצילמה קצת נמוך - טעות של מתחילים שכבר תוקנה תוך כדי כתיבת שורות אלה...
* הסרטון נתקע על 35% בפרסום - כל פעם, אוסיף אותו בהמשך...
הגענו חזרה בשש, וקבענו להיפגש לצאת לפאב בתשע וחצי. מסתבר שבאי יש יומיים שבהם יש חיי לילה - כל שאר השבוע מת. אז החבר'ה מתים לנצל את הלילה לבילוי ואחרי ארבע שעות של רביצה בפאב הם יוצאים לדיסקו, שעליו עדי ואני מוותרים, למרות ניסיונות השידול. מחר (היום) מתחילים לרכב בעשר וחצי (רודי רצה אחת עשרה וחצי, אבל בחנות שכנעו אותו שזה מאוחר...). הוא הבטיח לנו יום עם 500 מטר טיפוס (אנכי - מרחק אנכי!!!)...
כל שורה עושה חשק לעוד!
השבמחקיופי של כתיבה וזה עוד לפני החוויה עצמה.. מאחל לכם שתמשיכו ליהנות ואנחנו פה מחכים לעוד פרסומים...
רק בשביל להדגיש את פערי השפות, כי אף אחד לא מדבר פה אנגלית, אלא עם כן הוא מתעסק עם תיירים באופן ישיר. המסעדה שישבנו בה היא מסעדה למקומיים והמלצרית לא יודעת אנגלית. היא מנסה להסביר לנו מה ניתן לשים על הפיצה ופונה לשתי חברות לעזרה. הן עונות לה שהפירוש שהיא מחפשת זה JAM. אני שואל את עצמי מי שם ריבה על פיצה...
השבמחקיום אחרי זה ורנון - שעוד לא היכרנו וישב בשולחן ליד - מספר שהוא נקרע מצחוק, כי הן טעו באות והתכוונו ל HAM. מזל באמת שאני לא חשבתי פעמיים על לשים ריבה בפיצה...